לקראת הצהריים הבית השכן עלה באש, ויניב עזר לפנות את השכנים, כשדיווח מתי הדשא של השכונה פנוי ממחבלים. אחת השכנות שבעלה היה בכיתת הכוננות, עם ילדים בגילאים שנתיים, ארבע ושש ביקשה להצטרף אלינו. מהר יניב ואני יצאנו מהממד להזיז את המקרר מדלת הכניסה לבית, כדי לאפשר לה ולילדיה להיכנס. כשהם הגיעו לדשא שמתחת לבית שלנו ירו עליהם. באורח פלא לא רדפו אחריהם למעלה. כשנכנסו לממד, שלושת הילדים בוכים ורועדים, והאמא רועדת ולא נושמת. גל התיישב מולה, הסתכל לה בעיניים, והנחה אותה לנשום יחד איתו. וספר - פנימה 2,3,4, החוצה 2,3,4 וכן הלאה. ברגעים האלו היא התמסרה לגמרי להנחיה שלו. ולאט לאט חזרה לנשום. הוא הגיש לה בקבוק מים, ומאותו רגע היא חזרה לתפקד כאמא עבור הילדים הקטנים.
השעות נקפו. הדבר היחיד שהיה לי לתת לילדים לאכול אלו בוטנים מסוכרים, שההורים שלי הכינו לגל, לקחת לפנימייה ביום ראשון. אחר הצהריים הילד הגדול שאל אותי אם גם ארוחת ערב לא תהיה היום... בשלב מאוחר יותר יצאתי מהממד והפשרתי מהר במיקרו כמה פיתות ונתתי לילדים לאכול, כשאני פוחדת ממחבלים שייכנסו בעקבות האור של המיקרוגל. בינתיים מהצהרים, ההורים שלי הודיעו שנגמרת להם הסוללה, שהמחבלים בבית והבית נשרף. לא ידענו מה קורה איתם ודאגנו מאוד.
סביב השעה 20:00 כתבו בקבוצות הוואטסאפ שיש ירי בשכונת הצעירים. דקות ספורות לאחר מכן שי כתב לנו שבאים לחלץ אותם. אני חששתי שאלו מחבלים. רק מאוחר יותר, אחרי שהיו בחוץ הודיעו שי ואופק שהם בחוץ ושהם התחילו במאמצים גדולים לשלוח חיילים לחלץ את ההורים שלי.
לקראת השעה 21:00 בערב הגיעו חיילים וצעקו לנו שעוד מעט יבואו לחלץ אותנו, ושנהיה מוכנים. ארגנו תיק קטן עם התרופות, ותחתונים, ופחות או יותר זהו. וקבענו מי לוקח איזה ילד.
כשירדנו לדשא - ירו עלינו, ונשכבנו על הדשא. השכנה עם הילדים נכנסו לתוך הג'יפ הראשון שהיה ליד הבית. אנחנו הלכנו עוד כמה בתים קדימה, ונכנסנו לג'יפ של כח קלמנזון.
בשטח הכינוס שליד הכניסה לבארי היו המון אנשים. בערך שעתיים אחרינו ההורים שלי יצאו מפויחים, מיובשים, ומבולבלים, אבל חיים. במהלך שעות ההמתנה בשטח הכינוס היו אזעקות, וירו עלינו, והיה הרבה בלגן. סביב השעה 2 בלילה התפננו משטח הכינוס לנתיבות במשאית צבאית פתוחה. את מה שראינו בדרך לא נשכח לעולם.
בנתיבות חיכו לנו מזרנים, ושמיכות, ואוכל שנשות נתיבות הכינו. שם פגשנו לראשונה את עם ישראל בנתינה המדהימה שלו. במשך כל הלילה לקחתי אחריות על למלא אוטובוסים ולשלוח אותם לבית קמה, ומשם למלון בים המלח. את ההורים שלי לקחה תושבת מנתיבות לבית שלה, ונתנה להם להתקלח, ובגדים נקיים, ונעליים, וכל מה שהיו צריכים. הם חזרו למתנ"ס בנתיבות מאוששים קצת. חיכינו במתנ"ס עד שאחיותיי ומשפחותיהן יחולצו מבארי.
בשעה שש בבוקר (ביום למחרת) האחות האחרונה חולצה, ואנחנו נסענו מנתיבות לים המלח. כשהגענו למלון בים המלח אמרו לנו שאין שם מקום, ושנמשיך לנסוע לעין גדי. כשהגענו לעין גדי מנהלת המלון הזמינה אותנו ללכת לארוחת בוקר במלון בזמן שהם מארגנים את החדרים. זו הייתה מחווה שריגשה אותי עד דמעות. המחשבה על כוס קפה על שולחן וכיסא היממה אותי. ובאמת, בחודשים שאחר כך גילינו שוב ושוב את הנתינה המדהימה של עם ישראל - מטפלים רגשיים, טיפולים אלטרנטיביים ותרומות מכל סוג שהיינו צריכים – נעטפנו בכל כך הרבה נתינה. זה היה מדהים. ולמעשה החזיר לנו את האמון באדם.
במהלך השהות שלנו בעין גדי יניב ניהל את הקהילה של בארי בעין גדי (חלק קטן מהקהילה), והתחיל ליזום את המיזם שעד היום הוא מושקע בו - איסוף וואטסאפים מה - 7.10 מכל הנגב המערבי. למעשה, ההבנה שכל האמת והאימה וגם הקריאות להצלה, הקריאות לצבא, וגם הסולידיריות – הכל בוואטסאפ. בעזרת הצ'אטים שייאספו ניתן יהיה לייצר פלטפורמה מאד רחבה לצורך לימוד וחקר ותיעוד של היום הזה.
שי - הבן האמצעי שלנו היה אחראי על הלוגיסטיקה של התרומות בעין גדי. ולמעשה החזיק מרכז תרומות והשיג לכל אחד את מה שהוא צריך. עבור שלוש הקהילות שהיו בעין גדי: בארי, חולית ושדרות.
ואני לקחתי על עצמי תחומי אחריות שונים אל מול הניהול של הקהילה של בארי בעין גדי: טיפולים רגשיים, טיפול בקשישים סיעודיים עם מטפליהם וכל מה שהיה צריך.
בינואר אופק הגיעה לגן שמואל, אחרי שהתנדבה בהכנת מזון טבעוני למפונים וחיילים בבאר שבע.
כשאופק הגיעה לגן שמואל (הודות לעילם, איריס, ליאור, איילת ולכל הצוות) קיבלו אותה בזרועות פתוחות ממש. קיבלה חדר חיילים, ויחס מדהים. עד כדי כך שכמה גברים חסונים מגן שמואל נסעו עם רכב הובלות ועגלה לדרום, ועזרו לאופק להעמיס את מטלטליה ולהעביר אותם לגן שמואל.
כבר בנובמבר ידענו שאנחנו לא נישאר לקיץ בים המלח. שקיץ בים המלח זה מוגזם עבורנו. ואכן, בסוף מרץ עזבנו את המלון בעין גדי והגענו לגן שמואל בעקבות אופק.
גם כאן, בגן שמואל פגשנו אנשים עם כל כך הרבה רצון טוב ולב פתוח ונתינה ענקית.
בחודשים הקרובים נעבור מגן שמואל לחצרים, יחד עם יתר קהילת בארי שלאט לאט עוברת לחצרים בימים אלה.
עד היום אנחנו מתקשים להאמין שכל הסיפור הזה הוא בעצם שלנו. לא מפסיקים לכאוב את מתינו. הרגע קברנו את כל 102 הנרצחים של בארי בקבורה שניה - החזרנו אותם לאדמת בארי. החטופים עדיין נמקים בעזה, ואנחנו לא נושמים.
נקווה שלאחר החזרת החטופים וסיום המלחמה נוכל לחזור לנשום ולשקם את חיינו.
מה עשה לכם אותו יום ארור? מה מצבכם היום?
לגבי המצב הרגשי שלנו, לא פשוט, אם להיות כנה. מאד קשה להשתקם כשאין בית, אדמה, שורשים. עוברים עלינו ימים מאוד קשים ואנחנו מרגישים שעד שלא יוחזרו החטופים בעצם לא נוכל להתחיל לנשום. אנחנו נתונים תחת מתח גבוה מאד, ואפשר לומר שגם אנחנו כרגע נפגעי טראומה לכל דבר... אני לא כל כך יודעת להגיד מעבר לזה.
אפשר להגיד גם שכל המצב הזה בשנה האחרונה גרם לנו לשאול שאלות גדולות שממש לא התכוונו בגילנו לשאול - איפה הבית שלנו צריך להיות, השתייכות ושייכות לקהילה.
לסיום, את גל ויניב הגי הכרתי (תלמה) כבר בחנוכה כאשר נסענו חבורה מהקיבוץ לכיכר החטופים ונפגשנו עם יניב וגל שכל אחד מהם ריתק אותנו בסיפורו על יום השבעה באוקטובר וכבר אז רשמתי לעצמי שמדובר במשפחה אמיצה שהתמודדה ומתמודדת עם אתגרים לא פשוטים. יניב בתפקיד מנהל המטה השיתופי בתק"צ, ובנוסף הקים עמותה העוסקת באיסוף ושימור הודעות וואטסאפ לטובת הנצחה ותיעוד. על כן שמחתי שניתנה לי הזדמנות להכיר גם את איילת ולהשלים את התמונה של המשפחה הגיבורה הזאת (בעל כורחה) ואני מודה להם בשם כולנו על הכנות והפתיחות ומאחלת להם שידעו ימים טובים יותר.
