אירועים ומאורעות קורים בתוקף הזמן והנסיבות והאנשים שחיים ברגע נתון בזמן מסוים בתקופה מוגדרת.
לשיטתי, אין כאן סימן אלוהי, או מעורבות קוסמית ומעשי ניסים הגורמים לדברים לקרות.
ובכל זאת, יש משהו מפתיע במפגש התאריכים והאירועים אחרי 70 שנה, ואולי זה רק בעיני המתבונן...
וכך, ביום א', השמונה בדצמבר 2024, בדיוק 70 שנה לאחר שיצאה חולייה שאנו קוראים לה "החוליה של אורי אילן" למבצע "צרצר" מקיבוץ דן לפעולה מעבר לקווי האויב הסורי בתחום רמת הגולן, הכריזו המורדים הסורים על נפילת סוריה הרשעה ולידתה מחדש כאומה משוחררת.
כמובן שאין כל קשר בין סוריה של שושלת אסד לבין סוריה ההיא של שנות ה-50, ובכל זאת בתי הכלא שלה מעולם לא היטיבו עם השבויים שלנו, ולא רק איתם ומשמח היה לראות אותם נהרסים (לפחות זמנית).
* אנחנו מביאים שוב את סיפורו של אורי ואת סיפור הפעולה כי חשוב לחזור ולומר ולספר גם אחרי 70 שנה את גבורת החייל היחיד, הבודד, המבודד מכל חבריו במרתפי כלא אל-מאזה, (עד התאבדותו של אורי הם הוחזקו כל אחד בצינוק נפרד), שעובר חקירות ועינויים יומיומיים, הוא בוחר לשתוק כדי לא לגלות שום מידע שיש בידו. ומפחד פן לא יעמוד בעינויים, הוא בוחר להתאבד.
אורי אילן, בנם של פייגה ושלמה, אח לשמעון וחנה, חבר בקבוצת "שיבולים", נולד בגן-שמואל בי"ד אדר תרצ"ה- 17.2.1935 ונפל חלל בכלא הסורי בדמשק ביום י”ט בטבת תשט"ו, 13.1.1955.
אל עמוד חשמל שנשא גם כבלים של תקשורת טלפון צבאית סורית מרמת-הגולן אל המפקדה בדמשק, הוצמד בחורף 1953 מתקן האזנה צה"לי שפעל בכוח סוללות-חשמל. את הסוללות היה הכרח להחליף כל שישה שבועות.
בליל י"ג כסלו תשט"ו – 8 בדצמבר 1954 – נשלחה חוליה מעורבת של חיילי צנחנים וגולני לביצוע המשימה. חמישה אנשים היו בכוח: מאיר יעקבי, מאיר מוזס, ג'קי לינד, גדי קסטלנץ ואורי אילן. הם יצאו בערב מקיבוץ דן, חצו את ואדי אל-עסל, עברו את הגבול למרגלות תל-עזזיאת ובגיא מדרום לו פנו מזרחה לעלות אל הכביש שחיבר בין המוצב שבתל-עזזיאת לזה שבתל-פאחר, בראש הגבעה. העמוד אליו אמורים היו להגיע נמצא בחלקת-שדה בין הכפרים עין-פיט וזעורה.
במעלה הגיא נתקלו במארב סורי. מארבעה כיוונים נפתחה עליהם אש. גם מגבם. הם נכנעו ונלקחו בשבי.
בכלא אל-מאזה נכלאו בתאים נפרדים ומייד החלו חקירות ועינויים. חקירות ארוכות ואלימות ושידול בלתי פוסק: כולם כבר סיפרו הכל ואחר-כך הוצאו להורג. אין טעם להתעקש ולשתוק.
על קרעי דפים מספרו של יצחק שמי החברוני, "נקמת אבות", שאין יודעים מי המציא לו, בגבעול קש ששלף מהמזרון , כותב אורי באותיות מנוקבות תשעה פתקים. צוואה שהוא טומן בין תפרי-בגדיו. מבד המזרון הוא קורע רצועות ארוכות וקושר אחת לאחת.
בשחר יום חמישי, ה- 13 בינואר 1955 הוא תולה עצמו בחבל המאולתר.
"לא בגדתי. התאבדתי"
בו בערב הושבה גופתו לנציגי צה"ל והקיבוץ במעבר הגבול בגשר בנות יעקב.
למחרת היום נטמן אורי בבית הקברות בגן-שמואל, קרוב אל חברו גבי ולד, כפי שביקש בפתקים.
אורי אילן | נתן אלתרמן
מן הגבול הצפוני,
מן הגשר, הובא.
שב מוטל על גבו ורוגע כדין.
מי הבא? זה אחד נערי הצבא.
זהו אורי אילן.
זה אחד הילדים.
זהו אורי אילן שנלחם באין–עד
סחוף–אימים וערמה ונפתל ונופל.
לא היה אולי קרב מר מזה ובודד
בקרבות מצורך, ישראל.
מן הגבול הצפוני
על כפיים הובא,
מן הקרב שערך לבדו קבל – אל.
בין עזי לוחמים ויודעי אהבה
לו את שמו תזכרי, ישראל
