< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >
ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
שלום לכולן ולכולם
לכבוד ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אחד מארבעת ראשי השנה בלוח השנה היהודי, נלקט עלים, פרחים ופירות מעצים שגדלים בחצר, ואפשר לעשות בהם שימוש למאכל ולרפואה (ועל חלקם, אפילו לא ידענו שהם כאלו מוצלחים).
היוצאים מן הכלל שלא נדבר בהם הפעם, כי הם המובן מאליו, יהיו ההדרים שהם ראשיתנו מנטיעת גן-האתרוגים ב-1896 ועד היום, מקור קיומנו מבית-החרושת (שמו הראשון של "המפעל"- "פרימור" של היום), שהוקם ב-1941 כדי לספק פלחי אשכוליות משומרים בפחיות ומיץ תפוזים טרי לחיילי הצבא הבריטי באזור (מחנה 80 ושדה-התעופה בעין-שמר), והווה פתרון כלכלי לקיבוץ מאחר וייצוא הפרי לאירופה באוניות נעצר עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הן בשל מחסור באוניות-משא שהוסבו לצרכי המלחמה, והן בשל הסכנה בהפלגה גם בים התיכון.
הליקוט הראשון יהיה מעץ שאצלנו הוא בעיקר שיח, מוכר בשני שמות:
דפנה / ער-אציל.
בחצר הוא נמצא בעיקר מסביב למרפאה מדרום וממערב.
עליו ופירותיו משמשים כתבלין במאכלים, במשקאות, לריפוי ולמניעת מזיקים באחסון בבגדים ובמזווה האוכל היבש .
בעולם העתיק קלעו למנצחים זר מענפיו, משום שהיו חזקים וירוקים ומבריקים אבל תוך כשבועיים יבשו לחלוטין, מה שאמור היה להזכיר למנצח שגם לניצחון יש תאריך תפוגה והתהילה אינה לנצח.
מקור השם העברי "ער" (מבטאים R) הוא בתלמוד, שם הוא נקרא בארמית"עראה".
השם "דפנה" הוא מהיוונית, והיא נימפה, בתו של אל הנהר פניוס ( כן, כן– ההוא שהבניאס על שמו)
תכל'ס:
לאוהבי הריח והטעם:
1. לקטוף זר, לרחוץ היטב בעודם על הענפים כל עלה ולתלות/ להניח לייבוש, ולהשתמש בכל עת.
2. לקטוף, לרחוץ ולייבש את העלים בתנור ייבוש ארוך על 50 מעלות, לטחון לאבקה דקה ולשמור בצנצנת סגורה. משדרג כל מאכל שהאבקה תפוזר עליו: מלבנה, טוסטים וסלטים עד מרקים וגלידות לאוהבי הטעם.
3. לקטוף עלים טריים בעת הצורך לבישולים/ צליה בתנור / על האש
4. לקטוף ענפים טריים ואחרי שמנקים אותם להניח בכל הארונות כולל בגדים/ אוכל / ספרים שרוצים להרחיק מהם חרקים מזיקים
והכי חשוב אולי: בימי הביניים האמינו שעלי הדפנה שומרים על האדם מפני כשפים
אלון התבור
הבולטים ביותר בקיבוץ, נמצאים ליד חדר האוכל, בפינה הדרום- מערבית של הדשא הגדול ורחבת חדר האוכל.
ניתן לזהות אותם על פי הבלוטים הגדולים מכל סוגי האלון שנמצאים בארץ ישראל.
שמו של האלון בעברית, מקורו במילה אל, הוא נהגה כמו "אל קטן", ונזכר בספר שמואל א' בסיפור על שאול שהלך לחפש אתונות וסופו שהומלך למלך על ישראל:
"חָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר".
המילה אל המופיעה בשמו כמו גם בשמות עצי האלה, מעידות על החשיבות הרבה שיוחסה להם.
הם היו עצים גדולים ובדרך כלל שימשו מרכזי פולחן מקומיים בזמן העתיק, משמע לפני אלפי שנים.
באותן תקופות , כיסו יערות
האלונים שטחים נרחבים מהבשן בסוריה, רמת הגולן, ועד בואכה תל- אביב כמעט.
אבל השימוש שנעשה בהם בשנות השלטון התורכי/עותומאני הן לתעשיית הפחמים (טרום הדלקים הנוזליים והחשמל) והן עבור אדנים למסילות הרכבת שנסללו בארץ ומחוצה לה:
הרכבת החיג'אזית לעולי הרגל למכה מדמשק - 1,302 ק"מ, ופחות מזה אבל עדיין במצטבר:
רכבת העמק חיפה–סוריה,רכבת יפו–ירושלים, חיפה-עוג'ה ( הירקון)
והקו מתורכיה לעיראק, גרמו כולם להשמדה כמעט מוחלטת שלהם, כמו גם השימוש לפחמים לאוכלוסייה המקומית וכלי בית ועבודה בחקלאות בחומר זמין וחופשי.
שרידים של האלונים הגדולים והעתיקים ניתן למצוא ליד קברים של קדושים מבודדים, או בבתי קברות כמו זה של הכפר הצ'רקסי שהיה מול הכניסה לקיבוץ ממזרח לנו, ובית הקברות שלו נמצא בצומת הראשונה לכיוון פרדס חנה והוא נקרא בפינו "גבעת האלונים".
שמו הצ'רקסי של הכפר היה "מאז" שמשמעו בשפתם "יער", הוכחה נוספת ליער האלונים שהיה כאשר התיישבו כאן במחצית הראשונה של המאה ה-19, טרם נטשו מאימת הקדחת ועברו לכפר קמא וריחניה אל אחיהם הצ'רקסים בצפון.
ברפואה המסורתית השתמשו בחליטות העלים והבלוטים לטיפול בדלקות עיניים.
(חליטה: מזיגת מים רותחים על עלים/ פרי ללא הרתחה)
אגב, עצי האלון למיניהם וסוגיהם הם היחידים בחוק בישראל שאסורים בעקירה, לא חשוב היכן הם נטועים, גם אם צמחו שם בטעות.
ת'כלס , עבודה ופינוקים:
1. איספו מלא הכיסים בלוטים חדשים של השנה( הם עוד קצת ירקרקים)
2. הפרידו בין הבלוט לספלול שהוא יושב בתוכו, מלבד יופיו אין לו באמת שימוש אלא כבסיס לנרות בחנוכיה, או ליצירות אחרות.
3. עם סכין חד, יש לחרוץ לאורך הבלוט את הקליפה החומה לעומקה.
4. לבשל בסיר עם מים עד רתיחה, לשפוך את המים ולבשל שוב. לחזור על הפעולה ארבע פעמים. לקרר היטב.
5. לקלוף את הקליפה החומה בזהירות, ומכאן על פי רצונכם: פירה של בלוטים עם שמן זית ומלח, לצלות אותם בתנור עם שמן זית ועלי זעתר טריים, ואם אספתם כמות מספקת, כלומר הרבה, תכינו מהם בצק לניוקי אלונים בכל רוטב שתבחרו
6. אפשרות אחרת היא לייבש את פנים הבלוטים, לקלות בתנור, לטחון לאבקה ולהשתמש כתחליף לקפה
(מתאים מאוד לאופנה של "קוצ'ינה פוברה"/"מטבח העניים" של מסעדות העילית בעולם)
כְּלִיל הַחֹרֶש
כליל בעברית הוא כתר.
כליל החורש אכן ראוי לשמו.
פריחתו בורוד עז ובוהק בולטת ונראית למרחוק לא רק לעין האנושית אלא גם מושכת המוני חרקים אל הצוף המתוק שטמון במעמקי הפרחים וזו בדיוק הסיבה שאנחנו מדברים עליו היום:
העץ עומד בשלכת, פריחתו היא מהראשונות באביב, ופרחיו מופיעים לפני העלים ויוצאים מהגזע או מן הענפים.
אין רבים ממנו בקיבוץ, אבל כשרואים אותו, אי אפשר לטעות: גושים צפופים מאוד של פרחים ורודים ועדינים וטעמם כמו סוכריות חמוצות ומתוקות.
ת'כלס: ללקט חופן פרחים ולפזר מעל כל סלט עדין שאתם אוהבים (אם ישאר משהו מהקטיף עד שתגיעו הביתה)
משהו היסטורי:
אחינו הנוצרים, בני דת ישוע, קוראים לו: "העץ של יהודה איש-קריות"
זרעי העץ עגולים, שטוחים, ונראים כמו מטבעות. אותו יהודה, היה לפי אמונתם, האיש שבגד בישו ומסר אותו לידי הרומאים תמורת כסף שקיבל והם צלבו אותו ובשל כך זכה שיקרא העץ על שמו
כליל החורש הוא עץ מוגן בטבע.
עילם , הרהרתי בדיוק באותם דברים שכתבת כאן.. על אותה קבוצה של אנשים שסובבים את מעגל מקבלי ההחלטות .. דבר אחד קטן שביכולת של המזכירות לעשות כדי לשפר את המצאי (סליחה על ההגדרה הבוטה) – שיתוף האנשים בענף עובדי החוץ .. דבר זה יכול להתרחש רק אם הישיבות יעברו לשעות אחר הצהרים והערב .. בענף זה יש עשרות רבות של חברים מנותקים לחלוטין מהעשייה וההחלטות החברתיות שלנו .. מזכירה לכולם שזאת היתה המסורת פעם.. ישיבות היו מחוץ ליום העבודה ולא חלק מיום העבודה .. ולא בכדי לייעל את העשייה ביום העבודה אני כותבת את זה אלא כדי להיות מסוגלים לשתף עוד עשרות חברים שעובדים מחוץ לקיבוץ