משוכת האָקָציוֹת (עצי השיטה) וגינת פרחי הבר
פעם, כשהיינו קטנים (כלומר לפני 70 שנה), יפה אימרגוט (דור) ועמי גרינבוים (תמיד "גרינבוים"), היו לוקחות אותנו לפחות פעם בשבוע בצהריים למשוכת האָקָציוֹת שגבלה בין פרדסים ליד בית-החרושת.
זו הייתה מנהרה ארוכה של אור וצל, מרופדת במחטי ברושים ואצטרובלים וריח תפוזים ופרחי שיטה.
לפעמים היינו אוכלים שם ארוחות צהריים ולפעמים רק את הקינוח: גלגלי תפוזים פרוסים עם מיץ פטל מבית החרושת.
האָקָציוֹת היו חלק מההגנה על הפרדסים מפני שודדים וגנבים, כמו גם שיחי הצבר שהובאו ממקסיקו וחברו להם עצי הברושים שהיו מגיני הרוח של הפרדסים.
לכל פרדס היתה משוכת אָקָציוֹת משלו.
באביב, בעונת הפריחה ריחן של האָקָציוֹת נישא למרחוק והוא מתוק ומדגדג באף.
הנשים הערביות מצ'רקס היו אוספות את הפרחים אל סלי הקש שלהן ומכינות מהם בושם.
כשגדלנו מעט, למדנו ללכת לבד או לברוח ולהתחבא במשוכות.
וכשגדלתי הרבה יותר גיליתי שגם הסופר הנפלא ס. יזהר, בסיפורו "הנשכח", מביא בדיוק את אותן חוויות ילדות במשוכות האָקָציוֹת בפרדסי המושבה רחובות.
ולנו היום, נשארה רק חצי משוכת אָקָציוֹת. היא לא מנהרה, היא רק חציה, על הגדר שבין השביל ההיקפי לשדה הגזר. מולה, למרגלות גן-הקקטוסים של בולק, נמצאת גינת פרחי-בר ארץ-ישראליים במלוא הדרה האביבי.
גם אם אתם לא מזהים את כולם בשמותיהם, המפגש עם שפע הפריחה הוא חוויה מרגשת.
מומלץ להתקין בפלאפון ישומון מזהה פריחה ("גוגל לנס" וחבריו).
ואלו פרחי הבר בגינה (רשימה חלקית)
התורמוס הלבן או בגוון התכלת הוא תורמוס ארץ-ישראלי, שפעם נפוץ ברחבי הקיבוץ ובשדות והיום נדיר לפגוש בו.
לחובזה יש עדיין ניצנים וגם פריחה ופרי בשל שמאפשר לראות בדיוק למה הצמח נקרא "לחם קטן" בערבית: הוא כמו כיכר קטנה ועגולה, חרוצה לפרוסות.
ויש גם פרג אדום בוהק המבשר על האביב המתקרב, ובקיה צרפתית בסגול עז, שמזכירה יותר מכל את להקת Deep Purple 💜
אגב, בחקלאות העתיקה (מה עתיקה? אפילו בגן שמואל של שנות ה-50) עדיין נהוגה הייתה שיטת הפּוֹלִיקוֹלְטוּרָה, כלומר: זריעת שטחים לסירוגין בסוגי גידולים שונים שיפרו ויטיבו את האדמה שבה הם גדלים. צמחים ממשפחת הקטניות שהבקיה נמנית עליהם, היו חלק ממחזור גידולים רב-שנתי שנעשה בם שימוש בשיטה זו (בעשורים האחרונים, החקלאות הפוסטמודרנית, ששואפת לעשות שימוש בחומרים טבעיים בלבד, חוזרת לשיטת הפּוֹלִיקוֹלְטוּרה).
מקור החסידה וזרעיו שטרם הבשילו, ועוד אי אפשר לתקוע אותם בחולצה או בסוודר ולחכות ולראות איך הם מסתובבים כמו מחוגי שעון, אבל זה וודאי יקרה בעוד כמה ימי שמש.
גדילן מצוי: קוץ שתפרחתו ורודה וגובהו עד שני מטר. בבסיסו שושנת עלים ירוקים מרושתים בקווים לבנים ששווים איסוף זהיר ובישול כמו כל הירוקים הנפלאים באביב.
למרגלותיו דרדרית ורודה מצויה, שאינה קוץ גדול ומאיים, אלא תפרחת קטנה וצנועה שנחבאת מתחת לכל הצמחים הגבוהים.
צנון הבר על עליו, פרחיו הלבנים ותרמיליו הראשונים עם החריפות המעודנת, כל-כך טעים כ"ביס" לדרך או לאיסוף חופן לסלט בבית.
בן‐החצב היקינטוני ותורמוס ההרים, שניהם כחולים-סגולים, ושניהם ייבוא מהכרמל והגליל: התורמוס בזרעים ובן-החצב בבצלים. מישהו איפשהו, בעיני רוחו, חיבר את גובה החצב לצבע ולתפרחת היקינטון הנמוך מאוד, וכך נולד "בן-החצב היקינטוני" בלי שההורים הגנטיים אפילו ידעו על כך...
שיבולת השועל, היא בת-הדודה הצנועה של ה"קוואקר". יש סברה שהצמח קיבל את שמו בשל הדמיון לזנבו של שועל. עכשיו הוא עדיין ירוק אבל תוך כמה שבועות הוא יזהיב וזר ממנו יראה כמו אלומת אור בכל פינה בבית.
חרציות - ים צהוב של פריחה, כאילו מביע את משאלת ליבנו ואת כמיהתנו לשובם של כל החטופים כאן ועכשיו, עוד בטרם יבלו הפרחים.
פרחי וניצני חרציות (שטעמן אגב ממש כמו של תפוזים) שווה לטעום עלה עלה, להניח על הלשון ולהתענג על ההפתעה.
"החיפושיות, כמו כל שאר ידידיהן הקטנים והטובים, ממשפחת החרקים, הדבורים והפרפרים" נהגה ללמד אותנו צשקה, החקלאית המשובחת והמורה המופלאה, בגן-הירק של משק הילדים, "הן עובדות יחד איתנו, ובשכר עמלן הן ניזונות מהצוף של הפרחים ומשמשות כמאביקות", כלומר: מעבירות אבקה מפרח לפרח, מה שגורם לתהליך ההפריה בצמחים. הן בצמחי-הבר והן בחקלאות.
וקטנה אחרונה: נשבעת לכם שלא המצאתי - חיפושית "פרחית נעמי" מצורפת בתמונה על פרח חרצית.
גילוי נאות: נקראת גם "זיבלית-פרחים נעמי" :)
חיפושית-פרחים ממשפחת הזבליתיים, בצבע שחור בוהק שעל כנפיה תבנית מורכבת של נקודות וכתמים לבנים. גודלה נע בין 10 ל-15 מילימטר. תפוצתה בכל הארץ. פעילה בשעות האור, בסוף החורף ובאביב.
