< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >
ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
סיכום אישי | נסיעה לניר עוז
לפני שבועיים הוצאנו שני אוטובוסים מלאים לסיור בעוטף עזה. אוטובוס אחד נסע לבארי והשני לניר-עוז.
שניהם נפגשו יחד באתר ההנצחה הבלתי ניתן לעיכול של מסיבת הנובה שם שמענו עדויות אישיות של אסף אורן ושל משפחת ליאור שאיבדה במסיבה את מתן בנה.
בינואר 2024 השתתפתי בסיור בבארי של מזכירי קיבוצים שיתופיים שיניב הגי יזם. יניב, חבר קיבוץ בארי ורכז המטה השיתופי של התנועה הקיבוצית התארח עם משפחתו בשנה האחרונה בגן-שמואל בדירתו של עומר גרביה והיה לי לשכן ולחבר.
שלושה חודשים אחרי האסון הגדול הסתובבנו בין חורבות הקיבוץ, שמענו את הסיפורים האישיים והמצמררים וראש לא תופס את מה שהעיניים רואות. ריח השריפה והפיח היה אז עוד נוכח באוויר והקוליסים של שרשראות הטנק על הדשאים עוד היו לחים. הדמיון לא מפסיק לעבוד ומחבר בין המראות שראינו על מסך הטלוויזיה של הבתים השרופים והמחבלים הנעים בחופשיות בין שבילי הקיבוץ לבין הסיפורים האישיים סביב כל בית חרב.
החרדה של אובדן החיים ואובדן היקרים לך, תחושת חוסר האונים וההפקרה הבלתי נסבלת ממלאת את הלב בכאב שאין עוד מקום להכילו והוא פשוט פורץ ממנו מעלה, לכיוון הראש, כשהוא מלקט בדרך תחושות עזות של כעס וזעם.
אני זוכר איך חזרתי מטולטל מהסיור הזה ומאז הוא מלווה אותי.
לפני שבועיים הצטרפתי לאוטובוס שנסע לניר-עוז. גם כי כבר הייתי בבארי, גם כי קהילת ניר-עוז והסיפור שלה מאוד נגעה בי וסקרנה אותי וגם כי מאיה, מנהלת הקהילה היא חברה טובה ובזכות הקשרים האישיים גם הסכימה לבוא ולדבר איתנו על האתגרים שלהם מאז אותו יום ארור.
בדרך לניר-עוז חלפנו דרך בארי וניתן לראות מהכביש את תנופת הבנייה וההתחדשות שכבר החלה בקיבוץ. זה היה מראה מלא תקווה וכוח התחדשות.
בניר עוז, לפני שהתפצלנו ל- 3 קבוצות לטובת הסיור בקיבוץ פגשנו את גדי מוזס. אדם פשוט שהפך בעל-כורחו לאיש המוכר בכל המדינה ואחרי שגם החל לדבר הפך לסמל התקומה של ניר-עוז.
המפגש היה מרגש. כולם הקשיבו בשקיקה לכל מילה שלו ויחד עם נוכחותו המרשימה אי-אפשר שלא להתאהב בו מייד ולחוש כלפיו המון הערכה, אמפתיה ואפילו קרבה לא מוסברת. לא יכולנו לבקש פתיח יותר מוצלח מזה לסיור.
במשך כשעה וחצי התהלכנו בין בתי הקיבוץ ושמענו סיפורים שנדמה שלקחו מביתו של תסריטאי הוליוודי הזוי ושטוף זימה. נכנסו לחלק מהבתים והרשנו תחת כפות רגלינו את הרס הלהבות. ב- 7.10 המחבלים הארורים פשטו על כל הקיבוץ והשמיטו 6 בתים בלבד אליהם לא נכנסו. בסביבות השעה 13:30 הם כבר עזבו את הקיבוץ ליעדים הבאים שלהם אחרי שהותירו אותו אנוס וחרב וחבריו מוכים, שחוטים וחטופים. אחד מכל 4 נרצח או נחטף. קרב לא התנהל שם כי כוחות הביטחון לא הגיעו לשם כלל. כל סימני הירי שראינו על הקירות היו של המחבלים. אתה מכיר את כל הפרטים ולמרות זאת, כשאתה שומע אותם שם, עוצמת הכאב והכעס מרקיעה שחקים.
לאחר הסיור התכנסו בחדר האוכל לפריסה קלה ואז התיישבנו במעגל גדול יחד עם מאיה, מנהלת הקהילה, הדר, רכזת בריות ורווחה ודלית – בתם של שמוליק ורחל ז"ל שהגיעו אלינו אחרי ה- 7.10 וסיימו כאן, אצלנו את חייהם.
המפגש עם מאיה היה מרגש עבורי (למרות שאנחנו בקשר טלפוני). מאיה, חברת קיבוץ נחשונים, החליטה בראש צלול להיכנס לתפקיד חייה, כפי שהיא מגדירה אותו, מיד לאחר ה- 7.10 בניהול קהילת ניר-עוז.
עם הדר, רכזת הבריאות ודלית, היינו בקשר בכל התקופה ששמוליק ורחל היו עמנו ונצר קשר אישי.
המפגש בניר-עוז היה סוג של סגירת מעגל מאוד מרגשת עבורן ועבור כל מי שהיה עמן בקשר מהקיבוץ שלנו. את רוב הדיבור עשתה מאיה.
במשך כשעה ורבע שאבנו בסקרנות גדולה את תיאורי ההתמודדות של קהילת ניר-עוז באופן כרונולוגי מה- 7.10 ועד היום. מאיה, יחד עם הדר ודלית תיארו את האתגרים הגדולים הניצבים בפני הקהילה ובראשם אתגר ההנצחה והתקומה של הקהילה בשטח הקיבוץ המחולל וכל זאת כאשר 14 חטופים מניר-עוז עדיין נמצאים במנהרות החמאס בעזה.
בעוד בבארי כבר בונים בתים – כאן עדיין דנים בשאלה האם בכלל מוסרי להתחיל את ההתחדשות? ואם כן אז איך? מה מותירים בקיבוץ כהנצחה? מה הורסים ובונים חדש? דילמות בלתי-אפשריות.
לצד כל זאת ישנו אתגר ניהול החיים עצמם – ניהול שגרת חיי קהילה כפרית-קיבוצית בבניין רב-קומות. משימה מאוד מאתגרת כשאין מבני ציבור לקיים את כל מוסדות הקהילה.
שמענו איך הקהילה מחלקת את זמנה בין כרמי-גת בה היא מתגוררת כיום לבין קיום שיחות קיבוץ בשטח הקיבוץ עצמו כחלק מתהליך החזרה הביתה. אתגרים אדירים ניצבים בפניהם וכולי תקווה שהם ימצאו את הכוחות להתמודד עם הכל ולחזור הביתה.
את היום הקשה הזה סיימנו באתר ההנצחה של מסיבת הנובה שמבחינתי הוא מקום בלתי ניתן להכלה ויחד עם זאת אי-אפשר שלא להגיע לכאן. זו לא הפעם הראשונה שאני כאן וההנצחה כאן כל הזמן מתפתחת וצומחת. מאוד קשה. כל המקום אפוף אבל ועצב אדירים.
אסף חיכה לנו ומיד התיישבנו מולו ושמענו את סיפורו. אסף סיפר בשקט, בכנות גדולה, ללא מחסומים וללא מסכות. תיאר לנו בפירוט את סיפורו האישי והכניס אותנו יחד למכונית ולמארב המחבלים ממנו ניצל ושבו איבד את חברו הטוב.
אני שחוויתי תופת של איתני הטבע בתאילנד לפני 20 שנה הרגשתי שהסיפור שלי כל כך קטן ליד חוויית האימה המתמשכת שעברה על אסף. הרגשתי איך הסיפור שלו עובר בתוכי וסוחף אותי פנימה לרכב. דמיינתי את הסיטואציה המחרידה הזו בראשי ותחושת הקלה של מזל גדול אחזה בי. 10 ס"מ של שינוי בזווית הקליע שפגע בו וכולנו היינו בסרט אחר לגמרי. כמה אני שמח שזה נגמר רק בזה וכמה כואב לי שאסף והוריו עברו ועוברים את המסע הקשה הזה.
היה יום ארוך ומלא במחשבות על החיים, על המוות, על קהילות שהושחתו, על מדינה מחורבנת שלא דואגת להם, על תקווה ועל ייאוש, הרבה תסכול וכעס וחוסר אונים שאפיינו את החודשים הראשונים של המלחמה צפו ועלו שוב. וזה קשה. אבל חשוב. נחוץ. הכרחי. אני לא יכול לומר שאני שמח על הסיור שארגנו אבל אני בהחלט חושב שטוב עשינו ושציבור גדול בחר לבוא ולהתמודד עם החוויה הקשה.
