ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
מכירים את אורחינו המפונים
משפחת דמירטש
מזה למעלה מחצי שנה אני מנסה לקבוע זמן לראיון עם דהאן. ראיתי אותו במכבסה, ידעתי שהוא מפונה ונמצא כאן כבר שנה נוספת עם הילה אשתו ושני בניו, והתחברתי למנהג שלי מהעבר לראיין מפונים שחיים בתוכנו וללמוד עליהם.
דהאן סיקרן אותי מאוד, ולבסוף הצלחנו להיפגש לפני כשבועיים או שלושה במכבסה.
חשוב לי לציין שעד שדהאן סיפר לי שהוא נוסע עם בניו לטורקיה, ובעקבות זאת תידחה פגישתנו, כלל לא ידעתי שהוא טורקי.
דהאן והילה מאוד עסוקים, ולכן סוכם שהריאיון יתקיים עם דהאן, והילה היא זו שתעזור לי לדייק פרטים שעלו במהלך הריאיון.
וכך יצאנו לדרך..
המשפחה נמצאת בקיבוץ שלנו כשנתיים. הם פונו מקיבוץ סער. דהאן והילה נשואים ולהם שני בנים: יאייהאן, בן 9, לומד בכיתה ד בבית הספר “ניצני רעות”, ואלטאי, בן 7, לומד בכיתה ב באותו בית ספר. בקיבוץ, במסגרת המפגשים, כל אחד מהם נמצא במפגש אחר.
כאמור, דהאן הגיע לארץ מטורקיה בעקבות הילה.
דהאן, ספר לי על עצמך ואיך בעצם הגעת לארץ?
למעשה נולדתי באנגליה ויש לי אח גדול ממני.
כשהייתי בן שנה חזרנו כל המשפחה לטורקיה.
כל משפחתי, הורי, אחי ואני, אמנים. להוריי הייתה סדנה לפיסול ולארט קולינרי, ואנחנו הבנים גדלנו לתוך זה.
אבא שלי אמן בנשמתו ושף מוכשר מאוד בתחום הקולינריה, והוא משלב גם את הצד האמנותי והפיסולי.
הוא מוכר וידוע בטורקיה.
אמא שלי אמנית קרמיקה, והיא עבדה במפעל לכלי חרסינה כציירת על קרמיקה.
משפחתי נהגה להגיע לבקר אותנו כאן בארץ, אבל מאז המלחמה זה מורכב יותר, ולכן בקיץ נסעתי לבקר אותם עם הבנים.
אני לא יהודי. בעבר התגייסתי לכוחות נאט"ו ולחמתי שנה בקוסובו. לאחר שסיימתי את ההתנדבות קיבלתי כסף והחלטתי לנסוע להודו.
ליד גואה פגשתי את הילה, וכדי להעמיק את ההיכרות ולחזק את הקשר נשארתי שם חודש נוסף, למרות שהייתי אמור לחזור מוקדם יותר. לאחר חודש חזרנו כל אחד לארצו, אבל שמרנו על קשר.
אחרי כמה חודשים הילה באה אליי לטורקיה, והיינו שם יחד כשנה. לאחר שנה התרחשה פרשת המרמרה, טסנו לסינגפור והיינו שם שלושה חודשים. חזרנו לאיסטנבול, התחתנו, וכבר היה לנו ברור שנחיה בישראל.
בשנת 2011 הגעתי לארץ ולקיבוץ סער, בעקבות הילה.
איך הייתה הקליטה שלך בארץ ובקיבוץ?
בהודו הכרתי הרבה ישראלים, וזה הקל עליי את הקליטה כאן. בנוסף היינו כבר נשואים והייתה לי גם המשפחה של הילה.
בקיבוץ התחלתי לעבוד ברפת והילה עבדה בחינוך. אהבתי והסתדרתי עם חיי הקיבוץ.
אחרי עבודתי ברפת עברתי לעבוד במפעל “ברמד”, שמייצר שלטי קונטרול למערכות מים. שם עבדתי שנתיים-שלוש. במקביל, עשיתי סדנה בפיברגלס כדי להרחיב את הידע האמנותי שלי, שהיה נחוץ לעבודות פסיפס במפעל שלהם באיילון.
עם הזמן המפעל החליף בעלים, עובדים עזבו ורק אני נשארתי. כך הפכתי בעצם לעצמאי. קיבלתי הזמנות מבתי כנסת ומאתרי שימור ארכאולוגיים, וזה מה שעשיתי עד שהגיעה הקורונה ואחריה המלחמה. שני אירועים שפגעו מאוד בהזמנות שזרמו אליי בעבר לעבודות פסיפס.
ספר איך לכם ולמשפחה כאן ואיך הגעתם לכאן.
נתחיל מזה, שלא פונינו על ידי המדינה, אבל לא הרגשנו בטוחים.
יומיים אחרי תחילת המלחמה עזבנו לדברת, שם גרה דודתה של הילה. היינו שם ארבעה חודשים, אבל לא מצאנו עבודה, ואת הדירה שלנו בסער נאלצנו לעזוב.
היה לנו קשה בדברת.
שמענו מחברה מסער שהגיעה לגן שמואל שיש כאן מקום ושכדאי לבוא. לאחר מכן קיבלנו שיחת טלפון מליאור גולדשטיין, שאמר שיש דירה והזמין אותנו להגיע.
האמת שהתלבטנו, כי בדיוק קיבלתי עבודה ברשות העתיקות, אבל ההצעה לדירה כאן קסמה לנו מאוד, ולכן החלטנו לבוא.
קיבלנו שני חדרים בבית החיילים החדש, והיינו אז המשפחה היחידה מהצפון.
הילה הרגישה כאן מיד בבית, וגם זה שהגענו לקיבוץ שאינו מופרט, ושיש בו יותר ערבות הדדית, תרם מאוד לקליטה שלנו.
ראיתי שלהילה ולילדים טוב כאן. יש לילדים בית ספר מסודר וגם מסגרת אחרי בית הספר, וזה עשה לי טוב.
היום אני מרגיש שאני יותר מבין לעומק מהו קיבוץ ומהו קיבוץ שיתופי.
התוכנית המקורית הייתה, לעזוב לאחר שנה של שהות בגן שמואל. אך היה לנו קושי גדול למצוא בית וקיבוץ גן שמואל התחשב בנו ואישר לנו להישאר שנה נוספת.
אני רואה בכך עוד שנה של מתנה.
דהאן והילה עובדים קשה מאוד, כולל משמרות לילה, במקומות העבודה שלהם בקיבוץ - דהאן עובד במכבסה והילה במעבדה של המפעל, כדי שיוכלו להתפרנס ולמצוא בית בתום שהותם אצלנו.
היה לי מעניין להכיר את דהאן ואת האישיות האמנותית המיוחדת שלו.
נאחל להילה ולדהאן הצלחה רבה בהמשך דרכם, ושעם סיום שהותם אצלנו ימצאו דירה מתאימה למשפחתם.
כתבה והביאה לפרסום: תלמה דאונוב
