בשבועות הקרובים אנסה להיפגש עם משפחות שמצאו אצלנו מקלט לתקופת המלחמה, בתקווה שאגיע לכולן.
הראשונים שהגיעו אלינו הם שושנה ואדוארדו מירוצ’ניק מקבוץ כרמיה.
את שושנה פגשתי לראשונה עם הצטרפותה לחוגים שאני משתתפת בהם גם כן, ולאחר מכן ערכתי עמם פגישה.
מי אתם בעצם?
אדוארדו, בן 71, עלה מארגנטינה לארץ ב-1973 יחד עם חבורת צעירים (שהצטרפו אליה גם גולים מצ’ילה) שהיו מבוקשים ע”י השלטון (החונטה הצבאית למי שזוכר) ועל כן היו צריכים לנוס על נפשם. כך, בתחילת 1974 הגיע לאולפן גן שמואל (כן, כן אתם קוראים נכון…).
אדוארדו זוכר לטובה את גן שמואל בתקופתו באולפן. הימים היו ימי מלחמת יום כיפור והאולפניסטים היו חיוניים מאוד בקיבוץ כי חסרו הרבה בחורים. מנהל האולפן היה אז שלמק אילן ז”ל.
עם תום האולפן עבר ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים יחד עם שושנה, אותה הכיר עוד בארגנטינה, שהגיעה לארץ ביולי 1974.
“שנינו למדנו”, מספר לי אדוארדו. “שושנה סיימה את הלימודים ואני לא. עבדתי בסניף של בנק הפועלים בכמה תפקידים עד שקודמתי לניהול הסניף.”
ב-1980, עם השתנות הצביון של השכונה בה גרנו בירושלים, רצינו לעבור לקיבוץ. “רציתי להגיע לגן שמואל, אבל בקבה”א אמרו לי שאת גן שמואל לא צריך לחזק והגענו לכרמיה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.”
שושנה מספרת שידעה עברית עוד מגן הילדים בארגנטינה. היא בוגרת של כל מסגרות החינוך היהודי בבואנוס איירס, כולל תואר הסמכה למדעי היהדות מהמדרשה העברית בבואנוס איירס, שהייתה כפופה לאוניברסיטה העברית בירושלים.
“בארץ למדתי עוד שלושה תארים וכל חיי עבדתי בחינוך. בהתחלה בירושלים, אח”כ בחינוך הקיבוצי: מחנכת, סגנית מנהלת במוסד החינוכי “שקמה” (יד מרדכי, זיקים וכרמיה), ולאחר מכן מנהלת ביה”ס. כשעבר ביה”ס תחת המועצה האזורית – המשכתי לנהל אותו.”
שושנה ניהלה את בית הספר כ-15 שנה. ב-2012 עברה להיות מפקחת במוסדות החינוך ההתיישבותי, שם עבדה שבע שנים בגזרה מאוד רחבה גיאוגרפית שכללה גם את בי”ס “גוונים” ו”מבואות עירון”. בגיל 68 יצאה לפנסיה. היא החלה ללוות מנהלי בתי-ספר וכן ניהלה את החינוך בקיבוץ כרמיה. כיום היא מנטורית של מנהל בי”ס מהמגזר הבדואי ומלווה מנהלות חדשות בתיכונים של המינהלת.
אדוארדו עבד בקיבוץ במפעל לייצור שמיכות בתפקידים שונים, עד שנסגר. הוא עבר לעבוד במפעל של קיבוץ נגבה עד יציאתו לפנסיה.
לאדוארדו ושושנה ארבעה ילדים:
אלעד, בן 46, גר בברקאי עם אשתו וארבעת ילדיו.
מיכל, בת 44, גרה בעבר עם בעלה (אחיה של נועה שפירא) ושלושת בנותיה בברקאי. בשלוש השנים האחרונות הם מתגוררים בשוויץ בעקבות עבודת בעלה. מעניין לציין שמיכל עשתה שנת שרות יחד עם ברק טבת.
מרב, בת 40, נשואה עם שלושה ילדים וגרה בחוות הבודדים “מנדומה”, בסמוך למצפה רמון.
אסנת, בת הזקונים, נשואה לנועם פלגי ולהם שני ילדים: עמרי וגאיה. בזכות אסנת שושנה ואדוארדו כאן איתנו היום.
ספרו לי על ה-7.10 ומתי הגעתם אלינו
אדוארדו: “קמנו ב7.10 לבוקר רגיל. בשעה 6:30 התחילה מתקפת טילים אך חשבנו שזו ‘הרעשה’ שאנחנו כבר רגילים אליה.”
שושנה: “אני קמתי לתוך זה. אחרי זמן קצר קיבלתי הודעה ממטפלת שעובדת אצלנו בחינוך וגרה בשדרות. היא שלחה לי סרטון שבו רואים מחבלים אצלם בעיר.”
להמשך קריאה לחצו “עוד” >
עודאדוארדו: "בשלב די מוקדם חשתי שלא מדובר בארטילריה רגילה."
שושנה: "מתישהו הפסיק לנו החשמל. היו בתים שכבר מהבוקר נותקו. משלב מסוים חלק מהחברים בכלל לא קיבלו הודעות בטלפון ולא הייתה תקשורת."
"נפל טיל ליד הבית של השכנה שלנו, אישה בודדה. יצאתי לראות מה איתה ובמזל היא לא הייתה בכלל בבית. כשהתקרבתי לבית שלה פתאום הייתה קליטה בטלפון ומלא הודעות הגיעו אליי, כולל מהילדים המודאגים וגם הודעה פנימית בה נכתב שעכשיו הצבא מאפשר להתפנות, וכך עשינו.
עזבנו את ביתנו בשעה 18:00 ללילה אחד בקיבוץ ברקאי אצל הבן, מבלי לדעת שהיה ניסיון חדירה לקיבוץ מהים ושכיתת הכוננות יחד עם חיל הים הצליחו למנוע את חדירתם. כמו כן, נודע לנו שבננו אלעד, שהיה בין הכוחות המיוחדים ומהראשונים שבאו להגן על הקיבוצים זיקים, רעים וכפר עזה - פצוע, חלק מהכוח נהרג והבסיס הצבאי בזיקים נכבש."
מה ראיתם בדרך?
אדוארדו סיפר שהיה כבר חשוך ולא ראו דבר אבל כאשר חזר הביתה כעבור כמה ימים ראה את המכוניות השרופות.
ביום שני הגענו לגן שמואל אחרי לילה אחד בברקאי ומאז אנחנו כאן.
שושנה: "הקיבוץ שלנו פונה יום אחרי לנחשולים ולדור. אחרי יומיים הוותיקים לא מצאו עצמם ועברו לתל אביב."
שושנה מספרת גם על הרבה אנשים שהכירה ואף חינכה שנשבו או נרצחו.
אדוארדו: "כיום ניתן להיכנס לקיבוץ רק בתאום מראש. נמצאים בו כיתת הכוננות והרפתנים בלבד."
כמה מילים על הרגשתכם כאורחים
שושנה: "אנחנו מרגישים בבית. קיבלנו דירה בשכונת הבלוקונים, קרוב לאסנת ונועם. זה פתרון טוב עד שנעזוב וסה"כ יש לנו לאן לחזור.
יש לנו מעטפת משפחתית כאן. אנחנו נוסעים הרבה גם לנכדים בברקאי וזה טוב שיש אפשרות לעזור שם כי אלעד עדיין במילואים. הכרנו את משפחת פלגי, את אסי וטל ומשפחתה בקיבוץ (הרשקוביץ) וגם את ההורים של נועם, חתנינו - דובי ורחל.
אנחנו בקשר גם עם נועה שפירא (גיסתה של בתנו מיכל), ברק טבת ורחל טבת, רועי כורם (בן יד מרדכי) וצילה בראון. פתחו בפנינו את האפשרות להצטרף לחוגי ההתעמלות ועילם בר-לב דואג לנו. אנחנו מרגישים שהרבה יותר נכון לנו להיות פה מאשר בבית מלון."
אדוארדו: "תמיד זכרתי את גן שמואל לטובה ומאז שאסנת כאן אנחנו מגיעים להתארח ולבקר בחגים. גן שמואל מסמל עבורי את הקיבוץ הכי טוב בתנועה הקיבוצית."
שושנה: "הנכד הבכור מברקאי, בן 16, שאל אותי מה דעתי שנשכור דירה בפרדס חנה. עניתי לו שזה עוד לא הזמן."
נפרדתי משושנה ואדוארדו. התרשמתי מהאופטימיות שלהם, מסיפור חייהם ומאהבתם לגן שמואל.
מקווה שסיפקתי הצצה מבורכת לחייהם ומאחלת להם הצלחה ואורך רוח.
תלמה
