מזה זמן רב שלא פרסמנו, מאלף ואחד סיבות או תירוצים, ולמדתי שכשלא יוצא אז לא נאבקים בזה.

הנה ימים באים, וגם עוברים, כל כך קצר פה האביב, וקיץ בא ושוב זה חם… אז אחרי מועדים לא פשוטים, מגיע לו חג שבועות, שכאן מקפידים לקרוא לו חג הביכורים, שהוא באמת איזשהו אירוע גדול ומפואר, עם רונדו, סלים, ענפים, ובעיקר המון המון שירים. שירים של פעם, של “ארץ ישראל היפה”, שמזכירים לכל אחד איזשהו משהו אי שם בעומקי הזמן, האישי והקולקטיבי.

יש שיר אחד, שגם עבור ניסים וגם עבורי מתמצת את כל החוויה הזו של “ישראל של פעם”, הוא נקרא “בארץ אהבתי השקד פורח”, הוא מייצג איזושהי תמימות והלך רוח שכבר מזמן לא קיים. יום אחד ניסים סיפר לי שהוא כותב קטע אקרוסטיכון שהוא קורא לו “בארץ אהבתי”, אמרתי לו מיד שגם אני אכתוב אקרוסטיכון זהה, וכל אחד מאיתנו לקח את הביטוי למקום אחר, ולאיך שהוא מבין ורואה את המציאות בארץ הזו, כאן, בימינו. מביאה לפניכם את שני הקטעים ברצף:

בארץ אהבתי הכלב נובח,

אין סבלנות, והכעס רותח.

רקפות לצד כלניות בין הרדופים,

צרחות קולניות במקרים דחופים.

ארץ אהבתי לאן הראש בורח,

הזיכרון חי ובועט, ואינו שוכח.

בארץ אהבתי השדה סבוך,

תמונות בהיפוך, ואין פתרון לסכסוך,

ים המוות יורד נמוך, ועשן יוצר את המיסוך.

בארץ אהבתי השקט הוא אורח

איזו מן תחושה שהוא בעצם רק מותח.

רק אתמול הותר לפרסום ותיכף הוא שוכח,

צריך לפעמים גם לדעת פשוט להיות נוכח.

ארץ אהבתי את יושביה היא אוכלת,

העלמה אחת בוכה, השנייה מקללת.

בשעה טובה, של מי, של מה

תגיד לי איך אפשר עדיין להיות שבוי בקסמה?

יש להתחיל לאהוב אותה שנית, וזו חתיכת משימה.

ישנם ימים ללא מרגוע, הם רבים מדיי, ובהם אני נושאת תפילה שכולם יחזרו הביתה במהרה, שתגיע כבר עסקה, ושנוכל לשמוח בחגינו, ולהזמין קיבוץ אחר גם לא בעת משבר.

מאחלים לכולכם שבת נעימה ותודה שקראתם,

ניסים וליאן