קהילה יקרה,

אתם קיבוץ של פולנים לכן ננסה להתלונן:
לפני תשעה ירחי לידה הכנסתם אותנו לבית שלכם, ממש לתוך-תוכו,
ריפדתם אותנו, האכלתם אותנו, ראיתם אותנו, חייכתם אלינו, הקשבתם לנו,
נתתם לנו להרגיש שייכים,\ להיות, ליהנות, לצחוק וליצור,
הראיתם לנו רק את הצדדים הטובים של הכל ושל כולכם,
השכחתם מאיתנו את השבריריות של החיים, את הרוע,
את המרחק הפיזי והנפשי מהבית, מיציבות,
עזרתם ללב שלנו להתרחב ולפעום,
הענקתם לנו מחזור פלאי שלם של צמיחה, פריחה ופרי בגן אלדן, ברחבי הקיבוץ ובתוכנו,
גרמתם לנו להתאהב.

אז על מה נתלונן בעצם?
על התודה העמוקה כלפיכם שתלווה אותנו מעתה ולעולם,
על הרף הבלתי אפשרי שהצבתם לכל קיבוץ אחר בכל תחומי החיים כמעט,
ובעיקר על זה שהיום זה נגמר…

המילה ‘תודה’ מעולם לא הרגישה כל כך חיה וטעונה, אז בבקשה קבלו אותה מאיתנו במלוא הדרה.
תודה!
מהעז ביותר יצא המתוק ביותר.
מבטיחים שנתראה בשמחות.

אוהבים מאוד,
לב, רותם ואחאי מיד מרדכי