יזכור לשבעה באוקטובר

ולא תשקוט הארץ ארבעים שנה.

אפילו לא שנה.

ועֵין הַשָׁמַיִם אודמת, ועיניינו דִּימְעָה.

365 יום חלפו.

אותו קוֹל בְּרָמָה עדיין נִשְׁמָע,

נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים.

רָחֵל עדיין מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ,

ויעקב-ישראל עדיין קורע שִׂמְלֹתָיו.

כי הנה עברו שנים-עשר ירחים, תמה שנה, וכולנו יוסף, וכולנו רחל.

החטופות והחטופים בבור צַלְמָוֶת ואנחנו כולנו בְּגֵיא צַלְמָוֶת.

אלפי משפחות אינן יודעות את נפשן מאימת התופת ששרדו בשבעה באוקטובר.

וכל הנרצחים והנטבחות בדרכים ובמסיבות בשבעה באוקטובר.

והיוצאות והיוצאים להצילם ולעזור בשבעה באוקטובר.

והלוחמות והלוחמים בקרבות השבעה באוקטובר ואחריו, אוגדת הפצועים וחטיבת הנופלים.

מי ששכלו אהובים ויקירים בשבעה באוקטובר.

מי שנותרו פצועים ונכים בגוף ובנפש בשבעה באוקטובר.

מי שאיבדו את ביתם במשמע ארבעת-הקירות ומפעל חייהם ההתיישבותי, החלוצי, הציוני, חזון מדינת ישראל לעם היהודי – בשבעה באוקטובר.

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא, בבוקר השמונה באוקטובר נפתחה מִצָּפוֹן הָרָעָה עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, ואֵשׁ נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר ונגעה בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת – ויִמּוֹט.

עולים בלהבות שדות וחורשים ויערות.

שממו דרכי-צפון, אבלו מסילות הגליל והתייתמו שבילי הגולן.

ואחינו ואחיותנו גולים, פליטים, נוודים בארצנו – ארצם.

ואין גואל, ואין שומע לשוועתם.

וכולנו בארי, וכולנו ניר-עוז, וכולנו כפר-גלעדי ומטולה, קריית-שמונה ומנרה ואופקים ושדרות.

ולאן נוליך את הכאב, וכיצד נוכל לעטוף ולתמוך ולתת להם כתף ולגדור להם חומה, כדי לנצור את הזיכרון מחד ולחזק את הידיים הבונות מאידך, כדי לשוב ולהקים בית ומפעל חיים, ולהבטיח מעומק נפשנו – לעולם לא עוד.

רק אנחנו, באומץ רוחנו ובכוח שכלנו ותודעתנו, יכולים לעמוד לנו כדי שהשבעה באוקטובר לעולם לא עוד.

קינה על לוחמי “חיצי הצפון”

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת על הרי הלבנון,

ועֵינַי כולנו אֶל-הֶהָרִים ההם.

כי הִנֵּה לֹא-יָנוּמו וְלֹא יִישָׁנו

שׁוֹמֵרי יִשְׂרָאֵל בים, באוויר וביבשה.

ושם נופלים גיבורים על במותינו חלל.

קַשָּׁתָם לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר, וחַרְבָּם לֹא שָׁב רֵיקָם.

ומחיר הדמים וכאב השכול, כמו מאז מאה חמישים ואחת שנה, כי הארץ נקנית בדמים.

הָרֵי הלבנון, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם

עד יפוץ האויב,

עד ישוב השקט,

עד שְׁבוּת עמיּ,

עד יטְעוּ כְרָמִים,

עד עָשׂוּ גַנּוֹת,

עד יֹאכְלוּ פְּרִיהֶם.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה.

מִי בָּאֵשׁ, מִי בַּחֶרֶב.

והם עולים מעלה מעלה,

כְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּפו,

וְבקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה שָּׁומַעים כיצד מַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן לקראתם.

ודָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים: אלה האחים שלנו, אלה האחים.

התמונות באדיבות עמוס גיל