בשבוע שעבר יצאנו להתנדב במיזם “החיטה צומחת שוב”, בקיבוץ כפר עזה.
נתי גולדשטיין, איילת גיל, אביבה ושמוליק צבי (הוריה של שני יגאל) ואני, הצטרפנו לקבוצת מתנדבים נוספים, ושהינו בכפר עזה ארבעה ימים.
המיזם הוא פרי יוזמתו של ניצן סלע, חבר קיבוץ בית השיטה, ומהותו שיקום הגינון של כפר עזה, והוא נמשך זה השבוע ה44 ברציפות. חלק מהמתנדבים מגיעים למספר ימים, חלקם למספר שבועות, ויש גם מתנדבים שמגיעים מחו”ל.
מידי בוקר טרם זריחה, יצאנו אל השכונה בה עבדנו – שכונת הרחבה יפיפייה הסמוכה לגדר ההיקפית, ועסקנו בעבודות גינון בגינות הפרטיות של החברים. עדרנו, גזמנו, גירפנו, שתלנו, כיסחנו דשא ועוד, ליד בתים שרובם ריקים מיושביהם. כל הבתים ללא יוצא מין הכלל סומנו ע”י כוחות צה”ל שערכו בהם סריקות ב 21.10.23, וזיכו אותם. למרות המראה הכללי של שכונה שלא נפגעה, רבים מהבתים ספגו פגיעות כאלה ואחרות, בדרגות חומרה שונות.
רק כ10 אחוזים מתושבי הקיבוץ, חזרו להתגורר בו, אולם בשבועיים הקרובים, יעברו כלל תושבי כפר עזה לשכונה שנבנתה עבורם בקיבוץ רוחמה, וכפר עזה ייסגר ויוכרז כאתר שיקום. לא יהיו בו שום שירותים קהילתיים משום סוג.
ובכן, קבוצתנו מנתה 12 חברים, 3 מהם בחורות שהגיעו מארה”ב!
לאחר כ 6 שעות עבודה אינטנסיבית למדי, חזרנו ל”ביתנו”, בית ילדים (כמו “מפגש” אצלנו) והכנו יחד ארוחת צהריים (ארוחת בוקר קלה, אכלנו “בשטח”…) המיזם נשען על תרומות ממקורות שונים – גם המזון וגם כל הציוד המגוון ששימש אותנו לעבודה, כולו מגיע מתרומות.
אחר הצהריים סיירנו בכפר עזה – גן עדן לא קטן שסימני הטבח והחורבן שנעשו בו ב 7.10.23 קשים לצפייה, במיוחד כשהם מלווים בסיפורים ממקור ראשון, מחברי הקיבוץ איתם נפגשנו. מטלטלת במיוחד היא הכניסה לשכונת “דור צעיר” – שכונה שספגה הרס נרחב ביותר (שלא לדבר על הזוועות שבוצעו שם), ושארבעה מתוך חמשת חברי הקיבוץ שעדיין בשבי חמאס, נחטפו ממנה.
בערבים, לאחר ארוחת ערב שהכנו בכוחות משותפים, נפגשנו לפעילויות כמו הרצאה, מפגש עם ממלאי תפקידים (בקיבוץ/מועצה וכו’). ערב אחד אפילו ערכנו שירה בציבור בהובלתו של שמוליק צבי. בהמשך אף שיתפנו זה את זה בכל מיני סרטונים פרטיים השמורים ב”גלריות” שלנו, דבר שתרם מאד לקרבה אנושית/חברית ולהעמקת תחושת השותפות בינינו.
אין לתאר את תחושת התרוממות הרוח (גם אם הביטוי נשמע קלישאתי…) שליוותה אותי בימי ההתנדבות! לא הקימה המוקדמת, לא הגב שכאב לעיתים, לא הקוצים והשריטות… לא חיבלו בתחושה הנפלאה של העשייה ההתנדבותית – עשייה למען האחר, האחרים… קיבלנו תגובות נרגשות, מעריכות ומחממות לב מחברים שבגינותיהם עבדנו. ההיבט החברתי היה גם הוא מאד משמעותי, כפי שקורה לרוב בפעילויות מסוג שכזה, ובהתחשב בשהות המשותפת יחד, 24 שעות… זה תרם מאד לעוצמת החוויה שעברנו.
במהלך שהותנו בכפר עזה, לא יכולתי שלא לחשוב, כמה ברי מזל אנחנו בגן שמואל, הרחק מאזורי המלחמה, ההתראות וההפצצות, הרעש, הסבל, הפינוי וכל מה שנלווה למה שקורה כאן מאז 7.10…. ואיך הממשלה הרעה שלנו, לא ראויה לעם הנפלא שאנחנו. כמה עצוב ומתסכל…
לאחרונה פתחו חברי כפר עזה את המרחב הקיבוצי בפני קבוצות רבות ומגוונות, שבאות לסייר במקום. בכל רגע נתון כמעט, מסיירות שם לפחות 2,3 קבוצות. בנוסף, פועל בכפר עזה מיזם שיקום נרחב (פרויקט “המרצפות הירוקות”) בהובלת “אחים/יות לנשק”, שעוסקים בשיקום שכונה שלמה שבתיה נפגעו.
בראשית ינואר, עם מעבר כפר עזה לרוחמה, יעבור הפרויקט שבו התנדבנו, לקריית שמונה.
אני ממליצה למי שיכול ומתעניין, להצטרף לפרויקט הנפלא הזה- מובטחת חוויה נפלאה!!!
בתמונות (לפי סדר הופעתן): השער לכפר עזה, קבוצת המתנדבות, הטרקטור ששימש אותנו בעבודה, העץ ששתלנו בכפר עזה, הפסקה בעבודה, ג’אבלייה מעבר לגדר הקיבוץ, משפחות ששכלו את יקיריהן, מיהרו לנטוע עץ, סימן להמשך צמיחה.
כתבה: עינת ילין