< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת

חנוכה הגיע, 448 ימים ש-100 אנשים נמצאים בשבי בעזה.

מיצג כיסא אחד עבור מישהו אחד מתוך 100 התחיל בערב ראש השנה האחרון, כאשר החלטתי להעמיד כיסא בודד עבור אחד מהחטופים. כשהנחתי את הכיסא, הראשונה שעברה לי בראש הייתה אמילי תהילה דמארי. ככה זה, שמות של חטופים שקופצים לנו, גם מבלי שנכיר, אבל הם שם.

מאז ראש השנה עברו הימים, וכיום ניצבים 30 כיסאות שונים, כמו אותם 30 אנשים שונים שנמקים במחשכים.

כאשר אני חולפת על פני הכיסאות הריקים האלו, שעומדים בכל מזג אוויר, ולאט לאט מתבלים, נשברים, מתלכלכים, אני חושבת שוב על אותם 100 אנשים, כל פעם על אנשים אחרים ועל איזה כיסא הם היו יושבים…

פעם זה על כפיר ואריאל ביבס, פעם זה על מתן צנגאוקר, פעם על קית’ סיגל, פעם על דוד קוניו, פעם על דורון שטיינברכר. פעם זה על יאיר הורן ואחיו איתן הורן, פעם על שירי וירדן ביבס, פעם על לירי אלבג, פעם על ארבל יהוד ואריאל קוניו, פעם על התאומים גלי וזיו ברמן, פעם על יוסף חיים אוחנה, פעם על עידן אלכסנדר, פעם על קרינה ארייב, פעם על נעמה לוי, ופעם על דניאלה גלבוע, פעם על שגיא דקל חן, ופעם על אגם ברגר, פעם על בר קופרשטיין, פעם על עומר שם-טוב, או עומר נאוטרה פעם על עומר ונקרט. פעם על עופר קלדרון, ופעם על אוהד יהלומי, ופעם על מתן אגרנסט ופעם על רומי גונן. פעם על סשה טרופנוב, ופעם איתי חן, ותמיר נמרודי, ונמרוד כהן, ואור לוי ופעם זה אביתר דוד, וגיא גלבוע דלאל, ופעם על אברה מנגיסטו והישאם א-סייד…

והייתי רוצה שיהיו כיסאות לכולם, כי כולם חשובים וכולם הומניטריים, וכן כולם צריכים לחזור הביתה!

לא מזמן מישהי סיפרה בקבוצת הפייסבוק של הקיבוץ שהבת שלה (פעוטה) שאלה אותה אם זה שכיסא אחד “נעלם” זה אומר שחטוף חזר, וזה ריגש אותי מאוד מה שאותה ילדה הבינה.

לכן, אני מזמינה אתכם להוסיף כיסא אחד עבור מישהו אחד מתוך 100, דווקא עכשיו, בימים הקרים, בחג האור, שבו אנו מבקשים לגרש את החושך. כיסא אחד הוא כמו נר אחד שממשיך להאיר גם כשמחשיך, ו-100 כיסאות יהיו אור גדול וסמל לכך שלא שכחנו אף אחד.

ולעוברי האורח, מוזמנים להתקרב לכיסאות, ולראות את הייחודיות של כל אחד מהם.

חג אורים שמח ושנדע בשורות טובות ממש בקרוב.

ליאן