חברות וחברים שלום,

והפעם משהו אישי.

אתמול, לפני 20 שנה, היכו גלי צונאמי אדירים ב- 14 מדינות סביב האוקיינוס ההודי וגרמו למותם של למעלה מ- 220,000 איש. רצה הגורל והאירוע הטרגי הזה פגש אותי ואת כרמית בטיול ירח דבש מאוחר, שנה לאחר חתונתנו כשאנו על אוטובוס בתאילנד בדרכנו לקאו-לק.

בעזרת קצת תושייה ולא מעט מזל יצאנו מחלון האוטובוס שניות ספורות לפני שטבע יחד עם נוסעים רבים, ובכך חיינו ניצלו. יצאנו מהאירוע ללא פגע אך מרבית האנשים שהיו סביבנו יצאו פגועים עם חתכים עמוקים ושברים. המציאות הזו הובילה אותנו לעצור רכבים על הכביש ולבקש מהם שיפנו פצועים לבית חולים – ואנחנו איתם. במשך 3 ימים מצאנו את עצמנו בבית חולים תאילנדי, עוברים בין מאות תיירים פצועים, שומעים את סיפורם קורע הלב על אובדן יקיריהם, לוקחים פרטי קשר בשביל ליצור קשר עם משפחותיהם, מחבקים ובוכים עמם וגם מסייעים להם בחבישות, עשיית צרכיהם וניקיון גופם.

חוויית סכנת החיים באוטובוס תמיד התגמדה אצלי לעומת חוויית הכאב האנושי שהקיפה אותנו מכל עבר בימים שפעלנו בבית החולים. ואני כמו ספוג, שומע עוד סיפור ועוד סיפור קורע לב מהתיירים הרבים שליבם שבור מאובדן יקיריהם וגופם שבור מעוצמת המים, וכל זה בבית חולים בארץ זרה וללא יכולת לתקשר עם העולם החיצון. מהמפגשים הרבים הללו ליבי התמלא כאב שעלה על גדותיו וכבר לא הצלחתי להכיל עוד. העיניים שלי שרפו מרוב בכי.

מאז אותו יום ארור כרמית ואני מציינים לידה מחדש כל 26 בדצמבר כבר 20 שנה. לתומי חשבתי שהתחושות הקשות שהיו בי והכאיבו לי בגופי עקב השבר האנושי העצום שהקיף אותנו בימים הללו, הן אירוע חד-פעמי וחריג כל-כך שאין כל סיכוי שאחוש אותן שוב בכאלה עוצמות.

בשבת ה- 7.10.2023 בבוקר התחושות הללו היכו בי שוב והלכו והתעצמו עם הבנת גודל האירוע ככל שעברו הימים עד שהתבהרה התמונה המלאה.

שני האירועים הללו נקשרו בתוכי.

נכון, אחד הוא תולדת איתני הטבע ועוצמת ההרס וההרג הייתה אדירה, והשני הוא תולדה של רוע אנושי שלא הכרתי ולא פגשתי ככה מקרוב אי-פעם בחיי וגם נגע בי באופן אישי ורגשי במקומות מאוד עמוקים, אך המשותף של שניהם בחוויה האישית שלי הוא הסבל האנושי העצום של הנפגעים באירוע.

אני בטוח שהקשר שנקשר בליבי בין שני האירועים הללו השפיע עליי מאוד גם כמזכיר קיבוץ במאמצים הגדולים לקליטת המפונים הרבים בקיבוצנו. אני חושב שככה גדלתי כאן, על ברכי הערבות ההדדית, בבית הורי ובקהילתי ומיד מצאתי את עצמי פועל ומיישם את הערך הזה הלכה למעשה.

בימים אלה אנו מציינים את חג החנוכה ושרים על גירוש החושך והגדלת האור.

אני מאחל לנו שתמיד נהיה במקום שמגדיל את האור היכן שהחושך מאיים להשתלט ומייחל כמובן לשובם של 100 החטופים הנמצאים כבר זמן כה רב במחשכי המנהרות של החמאס.

שבת שלום, עילם