מתארחים בממ”ד – אצל משפחת בר לב
פלג (בת 4) שאלה אותי באחד הימים הראשונים, למה שם המשפחה שלהם הוא לא פשוט “לב”. והיא צדקה.
כך זה באמת הרגיש.
משפחה שכולה לב גדול!
הגענו ללון בבית משפחת בר לב, אחרי כמה לילות לבנים שבילינו בריצות בהולות למקלט באמצע הלילה, בין ממטרות לפנות בוקר, לפעמים מוכנים יותר ולפעמים פחות, ותמיד עם שלוש ילדות קטנות וכלבה אחת גדולה.
ברב הלילות, נשארתי אני ללון על מזרנים מאולתרים עם הילדות וחן עלה לישון בבית עם הכלבה, והצטרף אלינו בכל התרעה…
היינו טרוטים ומותשים, בתחושות מורכבות חברתית לגבי שהותנו במקלט שצצו ועלו תוך כדי האירוע המתמשך, ואני באופן אישי הייתי מאוד לחוצה.
בכל התרעה מקדימה העדפנו לרדת ולא לחכות, להעיר את אלה (בת 9) ולהרים מתוך שינה את מטר (בת 6) ופלג (בת 4) ולרדת, מתוך פחד שבזמן אעזקה, לא נספיק לרדת כולנו בבטחה ובזמן.
במסגרת המיזם “ממ”ד מארח” – התקבלנו בזרועות פתוחות, וכמו שפלג זיהתה, בלב פתוח.
תמיר המקסים (בן 12) ויתר על החדר שלו (!!) בשבילנו, בבגרות והקרבה עצומה!
ומבית של 6 נפשות (אנושיות), הבר – לבים (כך כינו אותם הבנות) הפכו בין לילה לבית של 11…. שלא נדבר על שני כלבים, 3 חתולים, שני תוכים והמון שמחה בלב!
כרמית, לראשונה, לא היתה האישה היחידה בבית בעוד שאני והבנות מאזנות לצידה את חלוקת הכוחות….
והבית, התמלא קולות צחוק, של ילדות מאושרות מתרוצצות בסלון הבית בפיג’מות, שמהר מאוד הרגישו בנוח והיו מרוצות מהמצב..
בילינו יחד בכל לילה עד מאוחר, כי בכל זאת, מתבגרים רגילים להתקיים בשעות קצת שונות מילדות קטנות….
וכאילו אין פערי גיל, בני משפחת בר לב אימצו את הילדות, שיחקו איתן, לימדו אותן ובילו יחד.
אופק (14) בנה עם פלג מסילות תלת מימדיות מעבר לגבולות הדמיון (של שניהם) , תמיר (12) לימד את מטר ואלה היסטוריה, ואלמוג (17) וחן תכננו, נסעו לקנות והוציאו לפועל ערב סרט כולל כל הפינוקים הכי מוגזמים שאפשר לדמיין..
בכל ערב קשקשנו, נשנשנו, שתינו…… וברחנו לשעה קלה מהמציאות, החדשות ובכלל.
ובעיקר, לאט לאט, מפלס הלחץ שלי ירד, חזרתי לנשום ונרגעתי.
זה היה הרבה מעבר למקום לינה וזהו.
פתאום האזעקה לא הרגישה לי כזו נוראית, לא רעדו לי הידיים, והצלחתי לישון בנחת בלילה, בידיעה שגם אם אתעורר, אני בטוחה והבנות בטוחות.
לתחושת הביטחון הזו והשקט הפנימי – אין תחליף.
וכששכבתי בלילה על מזרן ענק ונוח, בחדר ממוזג וכל יקירי לצידי, אפילו שקצת התגעגעתי למיטה שלי ולפינה שלי, לא היה מקום אחר שהייתי מעדיפה להיות בו יותר באותו רגע – הייתי אסירת תודה ונרדמתי בשלווה ונינוחות.
למרות שהרעפנו פינוקים כמעט בכל ערב כשהגענו, בניסיון להביע את ההערכה הרבה שלנו למארחים הנדיבים, אני מרגישה שאין לי דרך מספקת להודות לעילם, כרמית, אלמוג, אופק, תמיר (וגם נווה שבדיוק סיים ש”ש והגיע הביתה) על הלילות האלו!
אמנם הכרנו לפני, אבל הקשר שנוצר הוא מיוחד במינו ואני בטוחה שגם נשמור עליו, כמו סוג של משפחה מאמצת!
בר -לבים – אנחנו כל כך מעריכים ומודים לכם ! ואתם יודעים מה בתכנון בהמשך..
זהו שיעור חשוב ביותר על ראיית האחר, על הקרבת הפרטיות והנוחיות של משפחה שלמה על מנת לעזור למשפחה אחרת.
שיעור על חברות, על עוד ביטוי לקהילתיות והדדיות, ואיך בקלות יחסית, אפשר להשפיע כל כך הרבה..
אני מאושרת, כמובן גם על הפיתרון הנקודתי במהלך הימים המורכבים שחווינו, אבל במיוחד על השיעור לחיים שהילדות שלי זכו ללמוד על בשרן. אני יודעת, שהן יידעו גם לתת ולהחזיר הלאה, לאחרים בעת הצורך.
תודה שוב, גדולה ואמיתית, לכולכם! ולכל מי שפתח את ביתו במסגרת המיזם ובכלל..
שתהיה לנו חזרה קלה, הדרגתית וסלחנית לשגרה, ושקט, להמון המון זמן קדימה.
עינבר קדם אסייג