עלון קיבוץ גן שמואל

גיליון 143 | 04.07.2025

פותחים את הקיץ והחופש הגדול

משולחן המזכירים | איריס ועילם


שלום לכולם,


כמעט שבועיים שאנחנו בתוך השגרה שלאחר המלחמה עם איראן.

החיים כביכול חזרו למסלולם עם למעלה מ- 15,000 בתים שניזוקו ו-29 איש שאיבדו את חייהם. בשגרת החיים שלאחר המלחמה 7 משפחות נוספות איבדו את בניהן בעזה בלחימה חסרת התכלית המשאירה את ביבי על כס המלכות ואת החטופים עמוק עמוק במנהרות החמאס. סבבי מילואים חדשים קוראים את ציבור הלוחמים שוב אל הדגל בזמן שחוק ההשתמטות מצה"ל לציבור החרדי הולך ורוקם עור וגידים.

מציאות שקשה מאוד לשמר בה רמה גבוהה של אופטימיות..

וכל זה קורה בתקופה של סיום בתי-הספר. כאוס מוחלט. מסיבות סיום שנדחו, בגרויות שבוטלו, תעודות סיום שנה שנשלחו דרך אפליקציות ועוד...


ואצלנו – מערכת הגיל הרך חזר הבן רגע לשגרה ונכנסה לשגרת הקיץ. המערכת נערכת לפרידה מזהר רז, רכזת הגיל הרך, שהייתה עמנו ב-4 השנים האחרונות ולקליטת מחליפתה.

חברת הילדים החלה השבוע את החופש הגדול והצוותים הנפלאים של המפגשים ערוכים עם תוכנית חופש עשירה, חינוכית ומגוונת. נאחל לילדים ולצוותים חופש מהנה ומלא בחוויות מצמיחות.

הנעורים המשיכו באופן ישיר החופש מהמלחמה ונכנסו לשגרת פעילות ועבודה. גם כאן נאחל לצוות ולנערים חופש מוצלח ומלא בפעילויות מהנות ומשמעותיות.

אנו שולחים את הערכתנו הגדולה לכל צוותי החינוך והנהלת המערכת ומאחלים לכולם קיץ מוצלח!


בזירה המקומית שלנו – אנו לקראת תקופה מאוד מאתגרת בגזרת ממלאי התפקידים:


החלפת מזכירה – איריס בחודש-חודשיים הקרובים אמורה לסיים קדנציה של 5 שנים. ועדת מינויים חיפשה לה החלפה במשך מספר חודשים ולפני מספר שבועות היא הודיעה על אי-הצלחה במציאת מחליפה והחזירה את המנדט למזכירות שעל-פי המבנה הארגוני הקימה צוות אד-הוק מקצועי לאיתור מזכירה כשהוא בעל סמכויות לחפש את האדם הראוי גם מחוץ לקיבוץ ולא מן הנמנע שיהיה צורך בכך.

החלפת מנהל כספים – סתיו מסיים בנובמבר קדנציה של 5 שנים והודיע כבר מזמן על כוונתו לסיים. צוות איתור מטעם ועדת משק הוקם לטובת החלפתו, על-פי המבנה הארגוני שלנו. כולנו תקווה שיימצא האדם הראוי בהקדם.

מילוי מקום לריכוז משק – שלי צפויה לצאת לחופשת לידה בנובמבר ולאחר בחינת האפשרויות, נמצא כי סתיו קנמון יהיה מילוי המקום הראוי ביותר בסיטואציה הזו.

ואם כל זה לא מספיק... אז סתיו יוצא עוד כשבועיים למילואים ממושכים כך שעם חזרתו כבר ייכנס לחפיפה עם שלי. חשוב לנו שתדעו שאנו מוטרדים מהסיטואציה הזו ונערכים ככל שאנו יכולים. זו תקופה מאוד מאתגרת עבורנו ונעשה כל מאמץ שהיא תשפיע כמה שפחות על הניהול השוטף.


שבת שלום,

איריס ועילם

0

יש להתחבר כדי להגיב

מזל טוב


יוני 2025


מרדכי יסעור

ביום הולדתך ה- 93

אילנה שלוקר

ביום הולדתך ה- 90

איריס כנען

ביום הולדתך ה- 70

ניב עופר

ביום הולדתך ה- 60

עופר בנדיקט

ביום הולדתך ה- 50

שחר אלעד

ביום הולדתך ה- 50

עוזי אלון

ביום הולדתך ה- 50


זר ברכות

מכל בית גן שמואל

0

יש להתחבר כדי להגיב

בשעה טובה


יוני 2025


ללי ואורי קולהאס להולדת הבן

לורד ולן להולדת הנכד


בריאות ונחת להורים ולמשפחה

0

יש להתחבר כדי להגיב

עובר ושב


יוני 2025


אורי חנני

השתחרר מצה"ל

שחק פרנק

חזר מחופש צעירים

ברוכים השבים, השתלבות נעימה בקיבוץ

0

יש להתחבר כדי להגיב

מהנעשה בחינוך החברתי | יונת דומב

< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


סיום שנת הלימודים ופתיחת החופש הגדול בחברת הילדים


אחרי תקופה של הכנות וחשיבה לקראת החופש הגדול, הגענו לרגע המיוחל.

רגע שהגיע כמעט מיד לאחר הפסקת המלחמה שעבר עלינו בשבועות האחרונים, שתפסה את כולנו - צוות, הורים וילדים, לא מוכנים.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לצוות על החזרה המהירה לשגרה, על ההכלה של הילדים, ועל כך שלצד כל זה הצלחנו גם להתחיל את החופש הגדול. זה לא מובן מאליו בכלל.

החופש הגדול הוא הזדמנות עבורנו לבלות עם הילדים זמן ארוך ומשמעותי מבשגרה. זהו זמן של התקרבות, עבודה חינוכית וכמובן גם הרבה מאוד כיף.

פתחנו את החופש בהפנינג של כל חברת הילדים, עם מתנפחים בבריכה. היה כיף ורטוב.

הצוותים החינוכיים, יחד עם ההנהלה, השקיעו הרבה מחשבה בתכנון פעילויות הפנים והחוץ של החופש מתוך כוונה ליצור חוויות שילוו את הילדים וגם יעשירו אותם.

השנה, לאחר מחשבה, בחרנו לוותר על הנסיעה המסורתית ללונה פארק בתל אביב, זאת בשל עלויות גבוהות במיוחד וחוסר שביעות רצון מהחוויה בשנים קודמות. עם זאת, אנחנו מצפים לפעילויות רבות וטובות, וביניהן נווה קיץ!

בנוסף, השנה נתחיל את תהליך המעברים בין המפגשים ואת קליטה ילדי הגן שעולים לכיתה א' בימים שלפני שבוע המעברים. זאת בשביל להצליח לעשות את הקליטה בצורה רגועה ומיטבית לפני תחילת שנת הלימודים.

נאחל לכולנו חופש נעים, מהנה ושקט.

0

יש להתחבר כדי להגיב

מהנעשה בנעורים | יונת דומב

< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


את הנעורים המלחמה תפסה כבר בזמן תחילת החופש. לצערנו, לא יצאנו לטיול פתיחת החופש שהיה מתוכנן ובמקום זה יצרנו אירוע פתיחת הקיץ בתוך הקיבוץ עם ארוחת ערב מפנקת בהדרגה לפי קבוצות.

אני רוצה להודות לצוות הנעורים, שנרתם למשימה ונתן מענה חינוכי לנערים מהרגע הראשון, גם בתוך תקופת אי-הוודאות של המלחמה. אני גאה בכם מאוד.

דווקא מתוך הריק שנוצר בתקופה המלחמה, הצלחנו לקדם השנה את שילוב הנערים בעבודה במפעל.

אנחנו שמחים לראות אותם משתלבים לאחר תקופה ארוכה שלא הייתה נוכחות כזו, ומקווים להמשך שיתוף פעולה.

לצד תחילת החופש, אנחנו נפרדים מקבוצת סיגלון שסיימה י"ב. ביום רביעי האחרון התקיים ערב פרידה מרגש ומושקע מהקבוצה. תודה לצוות הנערים המארגן והמדריכים שעבדו על הערב.

לשמחתנו, קבוצת סיגלון תצא בעוד כשבוע וחצי לטיול הסיום שלה בבולגריה. טיול שהיה מוטל בספק בגלל המצב, ואני מודה מאוד לשי, סוכן הנסיעות ומפיק הטיול, על ההשקעה וההתמדה כדי לאפשר לנערים את החוויה שכל כך חיכו לה.

סיגלונים יקרים, מאחלת לכם הצלחה רבה בפרק הבא של חייכם.

אתם תחסרו לנו מאוד בנעורים.

לצד עזיבתם של הסיגלונים, היום בערב (יום שישי 4.7) ניפגש כולם לאירוע סוף שנת המצוות של קבוצת קוקוס, אחרי שנה של פעילות שהעבירו תובל ויניב בהשקעה גדולה.

מחכים ומצפים לפגוש את כולכם!

0

יש להתחבר כדי להגיב

סיכום שנת מצוות | תובל בראון

< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


שנת המצוות של קבוצת קוקוס הייתה בשבילי שנה מלאה בעשייה, התבוננות, שיח וגם לא מעט אתגרים.

הפעילויות של שנת המצוות מתבססות על שלושה צירים מרכזיים: פעילויות של המועצה האזורית, פעילויות שיזמו ההורים (ובאמת הייתה להם נוכחות מדהימה השנה),

והמפגשים שאני ויניב הובלנו – שהתמקדו בעיקר סביב מעגלי השייכות שיש לנו: אני, המשפחה שלי, הקיבוץ, המדינה והזהות היהודית.

בכל מעגל כזה העמקנו דרך שיחה, הקשבה, שיתוף, משחקים וכלים מעולמות של פסיכודרמה וקלפים טיפוליים.

חלק מהפעילויות שעברנו השנה היו - טיולים שארגנו ההורים. טיול לקיבוץ מגן ולאזור עוטף עזה שם שמענו גם את סיפורם של חלק מהישובים בשבעה באוקטובר. היה לנו טיול לדגניה שם שמענו על ראשית ההתיישבות בעמק הירדן, הייתה פעילות של מרוץ משימות בקיבוץ על מנת להכיר את הקיבוץ שלנו יותר טוב ועוד..

אחת הפעילויות הכי זכורות לי הייתה סביב תכונות אופי – כל אחד כתב תכונה שהוא פחות אוהב בעצמו, ותלה אותה על הקיר. לאחר מכן, הנערים היו צריכים לבחור תכונות מתוך התכונות שהדביקו. פתאום נוצרה הבנה שיש תכונות שמישהו אחר היה רוצה דווקא לפתח – וזה פתח שיח עמוק ומשמעותי על קבלה עצמית והסתכלות על האחר.

למרות שלא תמיד פשוט לעניין קבוצת נערים ולגרום להם לשתף פעולה, בטח לא בשנה כל כך אינטנסיבית ומאתגרת שעברה עלינו, הרגשתי שהילדים היו מאוד צמאים למרחב הזה. כשהצלחנו לייצר סביבה בטוחה, הם ידעו לקחת את זה למקומות עמוקים. היה מרגש לראות אותם משתפים, מקשיבים, לפעמים אפילו “מעזים להסתכן” רגשית. זה לא מובן מאליו.

ניסינו ללמד אותם הרבה על הכוח שלהם כקבוצה, ועל האפשרויות שיש להם להישען אחד על השני וניתן היה לראות את היחסים ביניהם מתחזקים.

חשוב לי גם להודות למערכת – קיבלנו ליווי צמוד, תמיכה, גיבוי, משאבים וכל מה שהיינו צריכים. תודה לזהר בן שימול, ליונת דומב, לשובל מנהלת הנעורים ולכל שאר צוות הנעורים.

וגם תודה גדולה להורים, שהיו שותפים אמיתיים ועשו פעילויות מדהימות, מושקעות ומרגשות – אלה הרגעים שהילדים הכי זוכרים, ובצדק.

לסיום, אני מאחל לקוקוסים הצלחה גדולה בהמשך הדרך – בנעורים, בקיבוץ ובכל מקום שבו יבחרו להיות.

אני ויניב מקווים שתמשיכו להביא את עצמכם לידי ביטוי כמו שעשיתם השנה.

היה לי לעונג ללוות אתכם.

תובל

0

יש להתחבר כדי להגיב

הזמנה | תרבות גן שמואל

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


קפה קיץ

וסיום שנת מצוות - קבוצת קוקוס


יום שישי הבא ה- 04.07.25 בשעה 19:00

בחצר הקטנה (הדק)


מקווים לראותכם!

0

יש להתחבר כדי להגיב

מסיימי כיתה יב' | קבוצת סיגלון

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


סיגלון יוצאים לדרך חדשה אחרי סיום י"ב, קבוצת סיגלון מתפזרת לשביליה החדשים, וכל אחד ואחת מהם יוצאים לדרך משלהם – חלקם לשנת שירות, חלקם לצבא, ללימודים ולמפגשים חדשים עם החיים. שאלנו אותם מה הם הולכים לעשות עכשיו ולאן פניהם..
אמיר אלדן שנה הבאה אני יוצא לשנת שירות ברמת הדסה.
גל ציפרוט אני הולך למכינה קדם-צבאית בחיפה.
עינבר גולדברג אני מתחילה שנת שירות בפנימיית בית זינגר – הבית לילד.
טליה בהר השלב הבא שלי הוא צה"ל – אני מתגייסת בסוף החודש כמורה חיילת. רוצה לנצל את ההזדמנות ולומר תודה ענקית לקיבוץ: תודה רבה שנפלה בחלקי הזכות לגדול פה, לחיות פה, להתפתח פה. זה מקום מדהים כל כך. תמשיכו לחייך תמיד!
כליל ענבר אני מתחילה שנת שירות בתחום הצרכים המיוחדים, במסגרת "כישורית" בקיבוץ כישור.
גלי מאיר אני יוצאת לשנת שירות בקיבוץ מפלסים.
איזבל ברלינסקי אני הולכת לשנת שירות בכפר בית אורי שבעפולה – מסגרת של צרכים מיוחדים.
מאיה אלדן אני מצטרפת לשנת שירות בשומר הצעיר, בגליל העליון.
רון שיינקמן כרגע אני עובד במפגש ברוש (ג'-ד'), ובהמשך אני צפוי להתגייס לצה"ל.
גיל אלעד בספטמבר אני מתחיל לימודי עתודה צבאית (י"ג–י"ד) במכללת כנרת.
לסיגלון האהובים, מאחלים לכם הצלחה, הגשמה, חוויות טובות, ושתמשיכו לפרוח בכל דרך שתבחרו. הבית בקיבוץ תמיד נשאר פתוח עבורכם.
0

יש להתחבר כדי להגיב

תודה למילואימניקים שלנו

< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


"כמה מילואים אתה עושה? לא נמאס? אולי תשתחרר כבר?"

אלו רק חלק מהמשפטים שחוזרים ונזרקים לחלל האוויר - בלי לחשוב, בלי להבין.


כיום בקיבוצנו יש כ-11 מילואימניקים מגויסים בכל החזיתות וסה"כ כ-50 מילואימניקים פעילים בגילאים 21 עד +50: לוחמים, לוחמות, אנשי מודיעין, תומכי לחימה - בכל גזרה אפשרית.

יש כאלה שכבר סופרים 100, 200, 300, 400 ואפילו 600 ימי מילואים.

מספרים שלא נתפסים.

סבב ועוד סבב ועוד סבב - בלי הפסקה, בלי לדעת מתי זה נגמר.

עוזבים הכול - בני/בנות זוג, משפחה, ילדים, הורים, עבודה, שגרה - ויוצאים שוב.

זה מתיש. זה מייאש. זה קשה.

אבל הם עושים את זה, כל פעם מחדש.

ולא פחות חשוב - מאחורי כל חייל/ת מילואים עומדת משפחה שלמה שנשארת בבית, חלקם עם הילדים, עם חוסר הוודאות, עם העומס - אבל גם עם הגב זקוף.


ואנחנו, הקהילה, כאן כדי להזכיר:

אנחנו מאחוריכם תמיד. בגאווה. באהבה.

קהילה שיודעת לתמוך, לחבק ולחזק.

אז:

אם אתם צריכים משהו - תגידו.

אם את צריכה רגע מנוחה - בקשו.

אם אתה צריך עזרה - אל תהססו.

אנחנו כאן כדי להושיט יד. כי לצד משפטים כמו "לא נמאס לך שהוא שוב במילואים?", יש גם קולות אחרים:"אנחנו גאים ומצדיעים לכם! אתם לא לבד, אנחנו איתכם!"

מוזמנים לפנות אלינו לכל מענה,

צוות תומכי מילואים:

גיל גולדשטיין (צעירים), ליאורה אורן, גלי אורן, שירי טבת, מתפ"ים.

0

יש להתחבר כדי להגיב

ראיון עם עמית רותם | תלמה דאונוב


את עמית החלטתי לראיין לאחר שראיתי אותו יום אחד עובד על הקיר של שאול קנז ז"ל, שנמצא על קיר המפעל.

שאלתי אותו על פשר עשייתו, והבנתי ממנו שקיבל משימה מאתגרת לשפץ ולחדש את הקיר. הבעתי נכונות לראיין אותו על עשייה זו, ונעניתי בחיוב.

נפגשנו בסדנה שהוקצתה לו לצורך עשייה זו בבית הקומותיים שבבית הראשונים, בסמוך לחצר ראשונים.


עמית, איך התחברת למיזם הזה?


קצת לפני השבעה באוקטובר 2023, קיבלתי פנייה ממיכל שבולת וארנון כץ, שהיה רכז שירותים, לחדש את הקיר של שאול קנז ז"ל על הקיר החיצוני של המפעל.

שאול עשה את הקיר לכבוד 60 שנה למפעל, ובעצם עברו יותר מ־20 שנה מאז, ועלה צורך לשקם ולחדש.


איך קיבלת את הפנייה? מה הרגשת?


ההזדמנות להשאיר משהו כזה גדול ומוחשי קסמה לי. לפני כן, ציירתי על הקיר של פאב הביצה.


ויש שוני ביניהם?


כן, בהחלט. כאן אני מחדש ולא יוצר לגמרי מעצמי.

ישנם לא מעט דברים שדורשים חידוש, לעדכן, לשפץ - כמו שמות המשפחה וגם טקסטים.


בעצם, מה עשית עד התחלת עיסוקך בחידוש הקיר?


אני מגיע מעולמות הקרקס, אומנויות הבמה, ואחרי כמה שנים בעולם זה למדתי עיצוב גרפי ותקשורת חזותית ב"מנשר" בתל אביב.


איך זה מתחבר לעשייה בקיר?


למעשה, מה שאני הולך לעשות בקיר זה לא בדיוק מה שלמדתי.

אחרי שלקחתי את המיזם, הייתה חברה חיצונית, חברת "תכלת", שבה נעזרנו בפרויקט הזה. אותה חברה שעשתה את הציור של יוחנן סימון בפואייה של חדר האוכל.

הם היו אמורים ללמד אותי את העבודה, אך כולם בחברה היו במילואים כקצינים, אז נאלצנו לדחות את התחלת המיזם בכמעט שנה. קיבלתי מהם דוח מפורט שמראה איך הייתה כל חתיכה בקיר, זאת במטרה להחזירה ליופייה הקודם, ומאחר שיש גם צורך בהרבה עדכון להיום — יש לי יותר חופש בעשייה.

אני איתם בתקשורת פתוחה ורציפה. הצוות של חברת "תכלת" היו פה בקיבוץ והדריכו אותי. מאז אני מתאמן על חידוש הקיר. אני עסוק במציאת החומרים המתאימים ובניסיונות להשיג מרקם אחיד, והרבה זמן מושקע בטקסטורה, לנוכח הבלאי שנוצר בקיר.

חוץ מתהפוכות הזמן, ישנה בעיה שמהצד הפנימי של קיר המפעל קורה שמלגזות מתנגשות בו, וכך נוצרו גם סדקים בקיר.

העבודה מתחלקת לתיקונים, לגרום לקיר להיראות אחיד, ולאחר מכן יבוא החלק של אריחי המשפחות. סביבו מתוכנן יום פעילות של הקיבוץ שעוד לא ידוע מתי יקרה.


מה יעשו עם משפחות שהתווספו לקיבוץ ולא מופיעות בקיר?


נשתדל שכל מי שהיה על הקיר יישאר, ותהיה הוספה של אנשים חדשים מהקיבוץ שלא מופיעים כעת.


מול מי אתה עובד בקיבוץ?


מול ריכוז שירותים, בניין (גם מול הפועלים וגם מול יניב קלי), מיכל שבולת, וגם עם גינות נוי על תכנון מחדש של הצמחייה במקום. כשאני נתקל בבעיה אני פונה לאחד מהגופים האלו.


האם היה לך ברור שאתה לוקח על עצמך אתגר זה?


כפי שסיפרתי, זמן קצר אחרי שיצאתי לדרך פרצה המלחמה, וזה היה הזמן שהמשימה נראתה לי בלתי אפשרית ליישום.

היום אני מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות, להיות בתוך עשייה כזו. יגיע שלב, שכבר הוזכר כאן, שהקהילה תהיה יותר מעורבת בעשייה סביב הקיר.


האם רואים כבר שינויים לעומת מה שהיה בקיר?


לפני שנה עשיתי ניקיון עם מכונת לחץ על כל הקיר. עשיתי את זה לבד וזה היה מאתגר. גם הורדתי אריחים שהיה צריך להוריד — חלקם יוחזרו וחלקם לא. יהיה צריך להחליט מה יוחזר, ויש לי בעניין הזה יד חופשית.

היו טקסטים ששאול שילב, שדיברו על הקיבוץ ועל המפעל — והם נהרסו. עכשיו מחדשים אותם.

ישנה גם עבודה ארכיונית שמסתיימת לפני לא מעט שנים, וצריך להשלימה. בכך אני נעזר במאיר בראון ובארכיון.


יש עוד משהו שתרצה להוסיף?


קיבלתי מחנה קנז, שנתנה את ברכתה למיזם, הרבה תמונות על תהליך העשייה של הקיר וסקיצות של מה שיש בו.

מיכל שבולת גם סיפקה לי מידע. היא למעשה המנטורית שלי והתומכת האמנותית שלי בעשייה ובמיזם כולו.

בתחילה חשבו שחברת "תכלת" תעשה את כל השחזור, ואף הבטיחו לעשות זאת בזמן קצר יחסית, אך ביקשו המון כסף. ואז עלתה המחשבה לפנות אליי, והצוות מהעבר פנה אליי.


לסיכום, איך אתה מסכם עד כה את המיזם הזה עבורך?


זה המיזם הכי גדול שלקחתי בחיי. זה מרגש אותי שאני עושה אותו למען הקיבוץ ושזה פרויקט שמטרתו להישאר שנים אחרי...

אני מקבל הרבה רוח גבית מהחברים שעוברים ליד הקיר, וישנה אווירה טובה ואוהדת שמופנית כלפיי בהקשר של המיזם. המיזם הזה כלל לא פשוט עבורי. אני מתמודד נפש ומאובחן כפוסט־טראומתי, והמיזם עוזר לי להתפקס ולהחזיר לעצמי מיומנויות חשובות לראש.

המיזם הזה, ללא ספק וחד־משמעית, תורם לשיקום הבריאות הנפשית שלי ובכלל למצבי.

ישנם עוד דברים רבים במיזם הזה שידרשו הכרעות כספיות ויצירתיות - ונתמודד איתם כשיגיע הרגע.

בסך הכל, יש ימים שזה יותר קל עבורי, וכאלה שפחות.


לסיכום:


היה עבורי מעניין וחשוב להתוודע לעשייה המאתגרת והחשובה של עמית, לראות כמה הוא משקיע בה, וגם כמה היא תורמת לו חוזק נפשי ויכולת לממש את כישוריו.
מקווה שכך יהיה גם עבור מי שיקרא את הריאיון עימו.


בתמונות מעלה: סקיצות של שאול קנז ז"ל לתכנון הקיר, הקיר ביום ההשקה, הקיר והשלטים במצבם הנוכחי שדורש שחזור ותיקון, עמית בליווי חברת "תכלת" בעבודת שחזור הקיר

0

יש להתחבר כדי להגיב

ראיון עם בועז חנני | עדות 710


"אנחנו לא שופטים, רק מתעדים"


בועז חנני משתף על התנדבותו בפרויקט "עדות 710"

לאחר השבעה באוקטובר, קמה קבוצת אנשי קולנוע דוקומנטריים שהבינו שצריך להתחיל לתעד. תיעוד לא מתוך מטרה להפיק סרט או כתבה, אלא לשמר את הזיכרון, דווקא עכשיו, כשהאירוע טרי בזיכרון האנושי. "ההבנה הייתה, כמו שלמדנו מתיעוד השואה, שצריך לתעד כמה שיותר קרוב לאירוע, לפני שהזיכרון מתערפל".

"בהתחלה זה היה די מאולתר. פשוט התארגנו והתחלנו לראיין. לא היה ברור מה נעשה עם החומרים, אבל ידענו שצריך לאסוף אותם. אנשים ממסיבת הנובה, מתושבי שדרות ואופקים ושאר הקיבוצים והישובים בעוטף, חיילים, שוטרים, קיבוצניקים – כל מי שהיה לו קשר ישיר או עקיף לאירועים."

בהמשך הבינו שמדובר בהיקף עצום. לפי הערכות, רק באזור העוטף יש כ־70 אלף אנשים שהאירועים נגעו בהם – לא רק מי שהיה בשטח, אלא גם בני משפחה, קרובים, לוחמים, ואנשים שפונו מביתם. כל מי שהאירוע השפיע עליו באיזשהו אופן.

"היום יש לאתר של עדות 710 כבר כמה אלפי עדויות מצולמות וערוכות, ואנחנו מחולקים לצוותים – כל צוות עם תחקירן, מראיין, צלם. אני הגעתי לפרויקט דרך עמותת בוגרי 8200, שבדרך כלל מציעים התנדבויות שקשורות להייטק – משהו שאין לי איך לתרום בו. אבל כששמעתי על זה, הבנתי שיש לי איך לתרום, אז התנדבתי."

בהתחלה צורף בועז לצוות תחקיר, שתפקידו להביא עוד מרואיינים מכל כיוון אפשרי -קיבוצים, ערים, שכונות, כיתות כוננות. "לאנשים רבים לא פשוט להסכים להיחשף ולספר, במיוחד כשמדובר באירועים קשים. לפעמים צריך לעבוד בזהירות, למצוא את הדרך להיכנס בדלת. זה קצת כמו מה שאני עושה בעבודה שלי כאיש מכירות – לזהות לידים, לפתוח דלתות, לייצר אמון."

הצוות שלו כולל מראיין, צלמים וקולנועים מובילים (חלקם צילמו את המחאות בבלפור ובקפלן), אנשי בריאות הנפש, והיסטוריונים. יחד הם מאתרים אנשים שמוכנים לספר, נוסעים אליהם – לעיתים לעוטף, לעיתים לכל נקודה בארץ – ומקליטים את הסיפורים.

בועז התחיל את הדרך שלו בפרויקט דרך ראיון עם אחיו של מורדי חיימי – יורם, תושב קיבוץ מפלסים. משם התגלגל לראיין אנשים נוספים מהקיבוץ, כולל את חברי כיתת הכוננות, בני משפחת שוסטר, ואת הרבש"צ של הקיבוץ. "אבל הקיבוצים זה קל", הוא אומר. "הם קהילה. הם מאורגנים. היה לי חשוב גם להגיע למקומות שפחות שומעים עליהם, כמו אופקים."

באופקים, לדבריו, התמונה שונה לגמרי. "זו קהילה שלא באמת קיימת כקהילה. הרבה תחושות של ניתוק, של כעס – שמדברים רק על הקיבוצים ועל הנובה, ושוכחים אותם. שמעתי שם סיפורים קשים במיוחד. למשל אישה שילדה תאומים שבוע לפני השבעה באוקטובר. השבעה באוטובר היה יום הברית שלהם. אבא שלה יצא לרחוב ונרצח. את הברית הם עשו במקלט, והמשפחה הסתירה ממנה את האסון כדי שתוכל לעבור את הטקס."

בועז גם ראיין את משפחת גורי, ששני בניה נהרגו. "הגענו לראיון, ידענו על בן אחד, ורק כשאמא שלהם ביקשה להראות לנו תמונה – הבנו שמדובר בשני אחים. זה היה רגע מטלטל."

במהלך העבודה, הגיע גם למושבים סמוכים לגדר – נתיב העשרה, פרי גן, מושב שלומית. "בפרי גן הייתה התמודדות קשה. אנשי כיתת הכוננות של שלומית הגיעו להגן עליהם, נהרגו ונפצעו. סיפור קשה מאוד."

מעבר לכך, בזכות הידע שלו בערבית, לקח בועז חלק גם בתיעוד של הקהילה הבדואית. "הרבה לא יודעים, אבל היו המון בדואים שנפגעו – שוטרים, אזרחים. אחד מהם, נהג מיניבוס, הסיע אנשים לנובה וכשהבין מה קורה, חזר לשם והציל אותם. זו אוכלוסייה שלא תמיד קל לתקשר איתה, אבל סיפורים חשובים מאוד."

חלק מהסיפורים, הוא אומר, לא מגיעים מיד. "יש אנשים שעדיין לא בשלים לדבר. לפעמים הם אומרים – זה לא הזמן. אני חוזר אחרי חודשיים, שואל בעדינות. לפעמים זה נפתח. לפעמים לא. אנחנו מכבדים הכול."

אחד הדברים שחשובים לו במיוחד הוא להציג נקודות מבט פחות צפויות. "ראיינו את הרבש"צ של קיבוץ מפלסים – אדם עם סיפור גבורה מיתולוגי. בסוף הראיון שאלתי אם נוכל לראיין גם את אשתו – זו שנשארה מאחור, בממ"ד. הוא שכנע אותה, והיא סיפרה את הצד שלה. זה היה ראיון עוצמתי. לפעמים הזווית הזו, של מי שנשאר מאחור, לא פחות מרגשת."

בועז מתאר גם סיפור יוצא דופן מקיבוץ סעד – מרכז המשק, שגם מפקד מילואים בצפון, חסם את הכביש עם עגלות טרקטור, פתח את שער הקיבוץ והכניס לתוכו עשרות צעירים מהנובה, בזמן שמחבלים הסתובבו בסביבה. "אחר כך הסתובבו שמועות על מישהו עם חולצה כחולה, משת"פ. זה היה הוא. הוא הציל מאות אנשים, ואז עלה על מדים ונשלח לצפון. אשתו נשארה בבית, ואף אחד לא ידע מה קרה בכלל."

בין העדויות שתיעדו, יש גם קבוצת ארכיאולוגים מרשות העתיקות, שגויסה כדי לזהות נעדרים שלא נמצאו. "הם הגיעו לבתים שרופים, זיהו סימנים לכך ששהו בהם גופות, ואספו שאריות שהובילו לזיהוי דנ"א. הם פתרו 16 מקרים של נעדרים. סיפור קורע לב."

בועז מדגיש שהפרויקט לא בודק את האמיתות של הסיפורים. "אנחנו לא שופטים. גם אם הסיפור לא מדויק, אם הוא עבר עליו כך – זה מה שחשוב. יש כאלה שלא רואים בעצמם גיבורים, שמצטנעים, שלא רוצים לדבר. ויש כאלה שדווקא רוצים. אנחנו שם בשביל כולם."

הצוותים מגיעים לכל מקום בארץ. לפעמים מצלמים בבית, לפעמים ביער, לפעמים באולפן. "זה ציוד צילום מקצועי. לפעמים אנחנו מצלמים שלושה אנשים באותו בית, אז משנים זווית כדי שכל אחד ייראה שונה. אנחנו גם עורכים את החומרים, מוסיפים כתוביות, ואז מחזירים למרואיין לאישור סופי."

יש מקרים שבהם מרואיינים לא מאשרים את הפרסום. "היה מקרה של עובד שב"כ. רק אחרי שצילמנו ראיון מלא הבנו את זה, והחומר נגנז. הוא יישאר בארכיון, אולי ייפתח בעוד עשרות שנים."

בועז משתף גם איך הכל התחבר לו אישית. הבן שלו, אסף, שירת בגזרת הדרום, ובאותו בוקר של השבעה באוקטובר קראו לו ולחבריו לחזור ליחידה. "אני לקחתי אותם לאוטובוסים. כשהגענו לאסוף חבר דתי, המשפחה שלהם יצאה מהסוכה עם ספר תורה, הקיפו את הרכב וברכו כל אחד מהחיילים. עמדתי שם, חילוני גמור, וירדו לי דמעות. צילמתי בסתר עם הטלפון – בשבת, בחג – אבל התברר אחר כך שזה בכלל לא צולם. אולי זה גם לא היה צריך להישמר, רק לחיות בזיכרון."

בהמשך, התארחה בביתו משפחה מנחל עוז שעברה טראומה קשה. "הבן שלהם שהיה בנובה התחיל לרוץ ברגל עד נתיבות. יחף. חיפש דלת להיכנס אליה. לבסוף מצא מישהי שהכניסה אותו הביתה. הילד השני כמעט נפגע ממחבל. הוא פתח את הדלת, ראה מחבל עם נשק מכוון אליו. למזלו הנשק לא ירה והוא הספיק לטרוק את הדלת ולהינצל. כל המשפחה שרדה, אבל זה יכל להיגמר אחרת."

בועז מספר שגם אם הוא מצליח לשמור על ריחוק רגשי מסוים, יש חוויות שמטלטלות אותו. "אני לא נשבר, אבל זה כן נשאר איתי. אני לא נשבר מהסיפורים, וזה מה שנותן לי כוח להקשיב באמת. אני משתדל לשמור על  קשר עם המרואיינים. שולח ברכה לפני חג, שואל מה שלומם, מבקר כשאני מצליח. לא תמיד פשוט לעקוב אחרי כולם, אבל אני מנסה כי בעיניי אחרי שאתה בא, שומע, מצלם, חשוב גם להישאר בקשר."

"אני מרגיש שבמקום ליפול לחוסר אונים, מצאתי דרך לתרום. ואני באמת חושב שזה מרפא - גם אותי, וגם את מי המרואיינים".

לסיום, בועז מזמין: "הארגון כל הזמן גדל ואנחנו מחפשים כל הזמן עוד אנשים שיצטרפו אלינו. אם אתם מכירים מישהו שהסיפור שלו לא תועד ושירצה לספר את הסיפור שלו, או אם את רוצים להתנדב – צלמים, עורכים, אנשי תוכן, מראיינים, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר".

ניתן להגיע לאתר עדות 710 לראות ולשמוע את כל העדויות בקישור מטה

0
לאתר עדות 710 >

יש להתחבר כדי להגיב

ספרים רבותיי, ספרים | חדש בספרייה

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


חטוף | אלי שרעבי


”כי ברגעים האלה, כשאני נגרר ליד גדר הקיבוץ שלי, תחת השמש, בריח השריפות, כשעל העיניים שלי קשורה בנדנה ושני מחבלים סוחבים אותי בשתי הידיים, עם הידיעה הברורה שאני נלקח לעזה בעוד ליאן והבנות נותרו מאחור, אני מתמקד ומתכנס למשימה אחת: ההישרדות והחזרה שלי הביתה. אין יותר אלי הרגיל. מעכשיו אני אלי השורד”.

491 יום שרד אלי שרעבי בשבי החמאס, לאחר שנחטף מביתו וממשפחתו בקיבוץ בארי בבוקר שבעה באוקטובר 2023. ביצירה סוחפת ועוצרת נשימה, פורש אלי בגוף ראשון, בכנות ובגובה העיניים את קורותיו כחטוף, מהיום שהופרד בכוח מאשתו, מבנותיו ומחייו הקודמים, ועד לחזרתו, עטוף בדגל, הביתה. זהו סיפור על ימי רעב וחושך, על כאבי גוף ועל כאבי לב, על געגוע, בדידות וחוסר אונים המאיימים לכלות את הנפש.

זהו גם סיפור על רוח האדם, על הכוח שבה, על האומץ שבה. סיפור על רעות, על ביחד שמתרקם במאמץ במנהרות נטולות אוויר, על אופטימיות ואמונה ועל היכולת לבחור בחיים. אלי שרעבי, חבר קיבוץ בארי, נולד ב־1972 בתל אביב. בוגר תואר ראשון בכלכלה וניהול ו־MBA מאוניברסיטת בן־גוריון. בין תפקידיו היה גזבר קיבוץ בארי, מרכז המשק ודירקטור. באוקטובר 2023 עבד כמנהל כספים בקרן ההשקעות אירידיום.


בספרייה מחכים לכם ולכן מגוון ספרים נוספים להשאלה. לעיון ברשימת הספרים החדשים, כולל תקצירים, לחצו על הקישור מטה.

0
ספרים חדשים בספריה (יוני) >

יש להתחבר כדי להגיב

ביקורת ספר | אסנת פיינזילבר ברדה

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


הפוליטיקה של האוכל


ספר קשה לעיכול


מאת: אורי מאיר צ’יזיק | הוצאת רדיקל


את המחבר ראיתי בתוכנית על מזון ישראלי בערוץ 8. אני זוכרת שהוא דיבר על נזקי הקמח הלבן ותוצריו לבריאות. מאז, בכל פעם שאני רואה מישהו מכם קונה חבילת לחמניות מקמח לבן לילדיו – אני נושכת את הלשון כדי לא להעיר לו.

את הספר הזה צריך לקרוא כל מי שקונה אוכל בישראל: חקלאים, יצרני מזון והורים לילדים.

צ’יזיק הוא ד”ר להיסטוריה של הרפואה והתזונה, חוקר מסורות מקומיות ופעיל חברתי. זהו ספרו החמישי.

הוא מראה איך בעשורים האחרונים מסרה המדינה את משק המזון הישראלי לידי קומץ תאגידים כוחניים, שחונקים אותו – ואותנו – בשם הגדלת הרווחים שלהם.

הספר מציג את הנזק שכבר נגרם ומזהיר מהמשך עצימת העיניים, אבל גם מציע תקווה: מפת דרכים ברורה לתיקון אפשרי.

המסע של צ’יזיק להיסטוריה ולפוליטיקה של המזון בישראל התחיל כשנסע עם זוגתו טלי לארצות הברית. בחנות ספרים יד שנייה בסן דייגו נתקל בספר משנת 1973 – Food in History.

הקריאה בו עוררה בו סקרנות לגבי הדרך שבה המזון מגיע אלינו.

הספר ענה על שאלות מרתקות: למה יש כל כך הרבה סוכר בעולם? איך פטנט מהמאה ה־19 לטחינת חיטה הפך את הלחם הלבן מיקר ונדיר לנפוץ? איך רכבות הולידו את תעשיית המזון? למה התחלנו – והפסקנו – לאכול דברים מסוימים? הוא חזר לארץ עם ארבעה ארגזים של ספרים בנושא, ומאז הוא במסע מתמשך בעקבות האוכל שלנו, מקורותיו וסיפורו.

כשנכנס לפני כשני עשורים למרכולית בקיבוצו נווה איתן ושאל מאיפה הירקות – לא ידעו לענות לו. גם הספק לא ידע, ולא ידע את מי לשאול. בסנפרוסט ביקשו ממנו לצלם את מספר ההזמנה, ותוך שבוע יבדקו אם האוכל ישראלי או מיובא – ומהיכן.

מה שהתחיל כחיפוש תמים הפך למסע עמוק: הוא הגיע לארכיונים, לאנשים, לחדרי ישיבות ומסדרונות שבהם מתקבלות – הרחק מעיני הציבור – ההחלטות שקשורות למה נאכל, ואיזה מידע נקבל או לא נקבל על האוכל שלנו.


להמשך קריאה לחצו עוד

עוד

התשובות המתסכלות, ובעיקר היעדרן, גרמו לו להבין שזה לא מקרה. בעולם שמונע על-ידי תדמית, האוכל שלנו עטוף במסך שיווקי מבריק – שמסתיר את המציאות.

בינינו לבין האוכל שלנו ניצבת קבוצה קטנה, צינית ועשירה. קומץ יצרנים, יבואנים ומשווקים גדולים שמוכרים לכולנו. הם בראו עבורנו מראית עין של אוכל מגוון, ערכי ומפתה – אך בפועל מתמסרים רק למרדף אחרי רווח.

הם משנים את התפריט והמקרר הישראלי, מתנתקים מהחקלאות ומהתעשייה המקומית, ומתנערים מאחריות ואתיקה כשאלה אינן רווחיות.

ואנחנו? משלמים את המחיר – בכסף, בבריאות, בכלכלה ובחוסן הלאומי.

הספר נפתח ברגע משבר. באוקטובר 2023, בתוך האבל, החשיכה והזעם – ראינו גם מעט אור.

אזרחים עזבו את חיי היומיום, נסעו לשטחי אש בצפון ובעוטף עזה, וקטפו ירקות.

בכל המדינה דיברו על קניית תוצרת הארץ. פתאום כולנו הבנו איפה גדל האוכל שלנו, כמה פגיעים המגדלים, כמה שברירית המערכת, וכמה רציפות תפקודה חיונית.

האחריות האזרחית ריגשה, והערבות ההדדית חצתה מגזרים.

"ימי החלוצים לא חייתי," כותב צ’יזיק, "אבל בימי חיי לא ראיתי משהו כזה."

חקלאות היא מלחמה יומיומית על הפרנסה. אבל החקלאים לא נלחמים ברשתות – הם לא יכולים. התלות מוחלטת. 54% מהמזון בארץ נמכר בעשר רשתות שיווק. מי שאינו ספק שלהן – מחוץ למשחק. ומי שכן ספק – נמצא תחת איום מתמיד.

עם השנים, ירקות ישראליים מוחלפים ביבוא זול.

בין 2010 להיום, יבוא העגבניות הוכפל פי ארבעה, וגם יבוא גידולים אחרים צמח משמעותית.

התוצאה: חנק איטי. מתוך כ־44 אלף משקים חקלאיים שפעלו בשנות ה־80 נותרו כיום פחות מ־17 אלף. שיעור המועסקים בחקלאות ירד מאחד מכל חמישה בשנות השישים – לאחד מכל חמישים בתחילת שנות האלפיים. החקלאות מצטמקת בכל העולם, ובדיוק בגלל זה חשוב לזכור שהיא לא "עוד ענף".

חקלאות מקומית שווה ביטחון מזון. היא סוג של ביטוח ליום סגריר – אם יקרה משבר עולמי, אם לא נוכל לייבא מזון. ובשגרה? היא מפתחת את המרחב הכפרי, את יישוב הארץ, את התרבות והמגוון התעסוקתי והאנושי.

צ’יזיק גם לא מסתפק בביקורת – הוא מציע דרכים מעשיות לשיפור:

לשבור את הריכוזיות, לקנות ישירות מהחקלאים, להחיל שקיפות, לקרוא את הרכיבים על מוצרים, להפחית בצריכת מזון מעובד, ליצור יוזמות קהילתיות, לתמוך בעמותות הזנה – ולבשל.

ולסיום – סיפור קצר, שמסכם היטב את המסר:

נווד נכנס לפונדק קטן ומזמין סטייק מבשר עגל מקומי. הוא משלם במטבע זהב שחוק ויוצא.

בהמשך מגיע אדם נוסף, משלם לבעלים על חוב מהיום הקודם – באותו המטבע בדיוק.

התברר שהמטבע הזה עבר באותו יום מהפונדקאי לקצב, מהרועה למגדל החציר, ולבסוף לספק הדשן – שאכל אתמול באותו פונדק. מטבע אחד סגר את כל החובות בעיירה.

ואילו הנווד היה נכנס לרשת מסעדות גדולה שמייבאת חומרי גלם מחו"ל – המטבע היה נעלם, והחובות היו נותרים פתוחים.


ספר דק, אבל עמוק.

ספר על אוכל, על אחריות, על ציונות, על כוחה של בחירה צרכנית.

מומלץ מאוד.

0

יש להתחבר כדי להגיב

מועדון יום ב' | הזמנה

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


גלות בארץ הקודש: מקורה של ההתנגדות החרדית לגיוס לצה"ל

מרצה: חגי ספר.


יום ב' הקרוב (07.07.25)

בשעה 17:30 בבית אורי


גם אם אינכם מגיעים בדרך כלל, זו הזדמנות מצוינת להתחיל..

מוזמנים ומוזמנות!

שבת שלום ולהתראות,

צוות מועדון יום ב' והמתנדבים.ות

0

יש להתחבר כדי להגיב

מהנעשה בבית נחמה | עדכון

< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת


חברות יקרות וחברים יקרים


בתמונות מעלה: תנועה עם ערן צנטנר, הרצאת מוזיקה של שמעון זיו אור, סדנת קולאז' עם אורית קוליקובסקי ותמי שמש, , תשבצים וטריוויה עם נתליה גולן, סדנת זכרון וגמישות המוח: זיהוי מקומות בארץ דרך שירים עם נועה מטיאס ושיחה פתוחה עם מזכירי הקיבוץ.


גם אם אינכם מבאי הבית הקבועים, אנו מזמינות אתכם להצטרף אלינו בכל עת לאתנחתא קלה.

התוכנית אינה מחייבת הגעה לכלל הפעילויות - ניתן לבחור לאלו פעילויות להצטרף.


עותק מודפס של לוח הפעילות החודשי ניתן לקבל אצלנו.


שבת שלום,

צוות בית נחמה

0

יש להתחבר כדי להגיב

נקודה למחשבה | גלעד קאלך


חידת תרתי משמע


מחזיק תיק בממשלה ליד הבית

ולצידו קנקן שיצא מהבית.

חום בלתי נסבל

מסמן שניתן לצאת מהמרחב המוגן

ולחזור לשגרה.

(3 , 3)


שלחו את התשובה למייל שלנו:
AlonGS@ganshmuel.co.il

בין הפותרים.ות נכונה יוגרל שי צנוע
שיחכה לזוכה בתא הדואר


פתרון החידה הקודמת: ונשתתקו שוקי פרס

השיב נכונה וזכה בהגרלה: עוז רייז

0

יש להתחבר כדי להגיב

השיבוץ הקרוב | שיבוץ ב'

שישי-שבת, 04-05.07.25


השיבוץ הבא | שיבוץ ג'

שישי-שבת, 11-12.07.25

0
לתאריכי השיבוצים | 2025 >

יש להתחבר כדי להגיב

זה הכל להפעם


תודה לכל מי שנתנו יד להוצאת העלון


ככל והדבר אפשרי, העלון מנוסח
באופן המתאים לכל המינים.
במקרים בהם הנוסח איננו כזה,
אנא קבלו זאת בהבנה.


תגובות, שאלות, רעיונות ושאר ירקות
יתקבלו בברכה כאן או במייל:
AlonGS@ganshmuel.co.il

להתראות בעלון הבא,
איילת ייטב

0
לכל העלונים >

יש להתחבר כדי להגיב

דילוג לתוכן