כדרכנו ירדנו גם השבת לצומת שלנו להפגין עם הדגל הצהוב ודגל המדינה.
היא כבר ישבה במקומה הקבוע על הכיסא בצומת. כל שבוע היא יורדת, מחזיקה בידיה את שני הדגלים שזורים כאומרת: תחזירו לנו את החטופים. תחזירו לנו את המדינה!
התקרבתי אליה.
אישה בת 94 בעוד חודש ואמרתי: “אם אחד מכל 100 מכוניות שעוברות פה יעצור ויצטרף אלינו , נהיה המונים פה.”
“אני לא מבינה למה כל כך מעט חברים באים להפגין?” היא תוהה בשמץ ביקורתיות.
אני מעלה השערה: “אולי יותר מדי טוב לנו ואיננו מרגישים על בשרנו את המצב?”
“אני כל כך מזדהה עם החטופים. שלוש שנים הייתי כלואה במחבוא ואסור היה לנו 18 איש לצאת, גם כאשר הרוסים התקרבו והפציצו. זוג הפולנים הזה שהחביא אותנו,
גם הצילו את אחותי בת השישה שבועות. היא אומצה וגדלה עם משפחתם. לימים, כשסיימה ללמוד מוזיקה בורשה, עברה לפריז והמשיכה את לימודיה בסורבון. הורי שהיו באותה תקופה בשליחות השומר הצעיר בפריז היו אתה בקשר חם. ושולה ממשיכה לספר: הזוג שהציל אותנו קיבל אות הוקרה מישראל ועץ גדול בשדרת חסידי אומות העולם בירושלים.
כשאני פותחת את המקרר השופע שלי, שולה אומרת, אני ממש נחנקת. קשה לי המחשבה על החטופים ואני עושה את המעט שאני יכולה.” אמרה וההתרגשות נראתה על פניה.
אני מרגישה כמה התקופה הקשה הזו שחוותה בילדותה בשואה מלווה אותה עד היום להזדהות עם מצב החטופים. “שולה יקרה, אמרתי, אני מרגישה בדומה לך כשאני זורקת את קליפות המלפפון לפח וחושבת איך הם היו מתנפלים על זה לו רק היה ניתן”.
שיחתנו נודדת למחוזות נוספים.
שולה מספרת לי כמה היא מוקירת תודה על כל הטוב שיש לה. על הדשא הירוק. על ביתה, על משפחתה הגדולה שעוטפת אותה. על כך שאינה רוצה להתלונן. על כל הטוב שסביבה למרות שהיא רואה כל מיני דברים שאינה מסכימה אתם.
מספרת לי איך ב”מלחמת 12 הימים” (עם איראן), נעמי יצהר הזמינה אותה לממ”ד שלה ונתנה לה הרגשת בטחון ועצמאות. איך הן – נעמי ורחלי עמדו בפתח ביתן המואר וחיכו לבואה.
לקראת שעת סיום ההפגנה עצר לידנו רכב ואמר לשולה: “כל הכבוד לך! תהיי בריאה”.
יואכן היתה זו מחמאה חשובה.
שולה ורבים ממשפחתה משתתפים בהפגנות. ככה זה שאת ראש משפחה כל כך גדולה של בנות, חתנים, נכדים ונינים.
גם אני מצטרפת אליה כברכת הנהג.
שתינו שמחנו על ההזדמנות להיפגש ולדבר.