בשנת 2009, הזמין מישה בר-אילן את מנולו קליינהאוז ומתן אשכנזי לחג הביכורים בקיבוץ, כדי להתרשם ולהחליט האם מנולו ירצה לקחת על עצמו את הניהול המוזיקלי של החג.

עם שובו הביתה, נרגש ומלא התפעלות, התיישב מנולו והתחיל לכתוב את הקטע המובא כאן.

וכל השאר היסטוריה..

מאז ועד היום, מנולו הוא המנהל המוזיקלי של חג הביכורים, ולצידו מתן.

בשבוע שעבר נערכה ארוחת סיכום למקהלה ולתזמורת, ומנולו הקריא את הקטע שכתב אז:

ביום די רגיל,

ללא שום סימן שמשהו עומד להתחיל,

קיבלתי הזמנה שממש חייבים לנצל:

לשבת ברומה של טריבונה בצל

ולחזות בחג ביכורים של קיבוץ אחר,

ששנים כבר חוזר על עצמו בלי לוותר.

כמובן שהגעתי מסוקרן ביותר,

זאת מסורת שאסור להחמיץ!

מדובר בקיבוץ שיש בכוחו

להפוך עץ תפוז לכוס מיץ.

והנה עולה התזמורת

ואיתה עולים זמרים

ובשירה גדולה על שפתיים

אותי לילדות מחזירים.

מנגינות שאבדו כבר מזמן

עולות לאוויר וצפות,

הן נותרו בשולי זכרוני

ועיניי כבר ממש מוצפות. 

ויושב חלילן מיומן,

תפקידו מנגן בדבקות,

ולידו הפסנתרן – ילד קט,

כנראה בגיל הינקות.

ושיר רודף שיר, מנגינות למכביר,

רקדנים מרחפים באוויר 

וממש לא ברור וקשה להסביר –

אין הבדל בין זקן לצעיר.

וישנה עוד קבוצה שהיא הנבחרת,

להגיע לשם זה סיפור.

צריך כישורים מליגה אחרת –

כן, זהו ריקוד העיטור.

ופתאום באה דבקה,

גברים שליחם עוד לא נס

עם סרט אדום במכנס

מסתדרים במבנה מכונס

ובצעד גברי חזק וקשוח

מבצעים כפיפות, שממש לא בטוח

מי ישוב לקפץ ולנתר

ומי על ישבנו ייאלץ להישאר.

וכך הגיע תורו של רגע השיא:

מאות רקדנים מקטן עד גדול

פותחים ברונדו שמשכיח הכל.

מעגל צבעוני מסחרר את הראש,

מותיק בן תשעים עד פעוט בן שלוש.

החיוך שפרוש על פניהם רק מעיד –

יד ביד יחוללו כנראה לתמיד.

נכדים ונינים יצטרפו ברב חן

ואני רק שואל: “האמנם ייתכן

ששבו בנים למחוזות ילדותם?”

והכי מוזר, שאני מרגיש ממש כמותם.

רק נותר לקוות שהזדמנות נוספת תותן 

ונמשיך להיפגש כולנו שוב.

תודה,

מנולו ומתן.

הביאה לפרסום: רחלי בית-הלחמי