המסע שלי לכיתה א
לאורך מספר שנים, 15 בערך (עם כמה הפסקות באמצע) אני מובילה את מיזם המוכנות לקראת כיתה א’. רעיון שקרם עור וגידים, שעבר גלגולים ושינויים עם השנים.
מבחינתי, זה הרגיש ניצול הזדמנות, תזמון מנצח.
ניתנה לי הזכות, לפגוש את בוגרי הגן, פרחי הלמידה, בדיוק במעבר, הדרמטי והמרגש הזה- העלייה לכיתה א’. אחד המעברים הכי משמעותיים לאורך שנות הילדות. רגע אחרי, שאולי כבר מיצו את הגן, ממנו נהנו שנתיים, ורגע לפני שיפרשו כנפיים מהקן החם והעוטף של הגן, ויהפכו לפרחוני למידה בבית הספר.
משהו מיוחד קורה ברגע הזה, הוא מאופיין באבקת קסמים של תמימות והתלהבות, מלווה בחששות מהלא מוכר והבלתי ידוע.
המאפיינים של הפרחונים בגיל הזה: ראש פתוח, מוח חד וחריף שופע ברעיונות יצירתיים. מערכת רגשית בשלה דיה, המאפשרת להם להיפתח, ולהצליח ליצור קשר מספק עם דמות לא מוכרת (אני לצורך העניין), שיאפשר להם להמשיך לבנות דימוי עצמי חיובי. השנים של הגן אפשרו להם להתאמן ולשכלל את כל המיומנויות הדרושות להצלחה במעבר לשלב הבא. פעם, אמרה לי אחת האימהות, ששיתפתי אותה בהצלחות של בנה-“לך נשאר רק לקטוף את הפירות”. אז זה מה שעשיתי. ביחד עם השותפות הנהדרות שלי לדרך, נהנינו מטעמם המתוק והמיוחד של הפירות.
מנצלת את הההזדמנות להודות ולפרגן לשותפות הנהדרות שלי לאורך השנים: יערה פרנק, עינת מידן, סיגל שיינקמן, עינב דוד, הדס רייז, ליאת פארי וסליחה מראש, ממי ששכחתי.
הבוגרות והבוגרים לרוב היו מגיעים למפגשים, שהתקיימו בספריית הילדים, בשמחה והתלהבות גדולה, לעיתים גם עם חששות. הקשיבו, העלו רעיונות, שאלו וגם ענו, אותגרו, התביישו, חששו, הסתגרו ונפתחו, התגברו והעזו.
בתקופה קצרה, 10 שבועות לערך, למדתי להכיר את הבוגרים והם אותי: ילדים, שמחים, חכמים, חברים טובים קשובים ורגישים. ניכר היה, שמהמקום, ממנו הגיעו, וממנו לטיול יצאו, היה בו, הרבה יותר ממבוגר אחראי ומשמעותי אחד (הורה, גננת, מטפלת), שהאמין בהם, וצייד אותם במה שדרוש: סקרנות, התלהבות, רצון ללמוד ולהצליח קשת רחבה של רגשות: חמלה, אהבה, פחד, דאגה, כעס והחשוב ביותר, אמונה בעצמם, במי שהם, וביכולות שלהם!
ולהורים אני אוהבת להזכיר, הצלחה היא מסע, לא יעד, ואנו, כאן במוכנות היינו תחנה אחת במסע.
פעמים רבות אנו מצפים מילדינו להצלחות ולתוצאות.
זה קשה, זה מתסכל, וזה מקטין את הילדים.
פרגנו להם על הדרך, על התהליך, על הצעד הראשון והאמיץ ועל כל הצעדים הקטנים שבדרך, ולמדו אותם שהכול מסתיים בטוב, ואם זה מסתיים ברע- זה עדיין לא נגמר!
תודה למערכת החינוך לזוהר בן שימול, זוהר רז וורד קולהאס- שתמכתן ואפשרתן לכל זה לקרות. ולכל קודמיהן בתפקיד.
ולכם ההורים, אחרונים חביבים, והכי חשובים, רוצה להודות, על כך ששיתפתם, שאלתם, התלבטתם, סמכתם ושלחתם את ילדכם באמון מלא, שמחה ופרגון.
ועכשיו הגיע גם הזמן שלי לעלות לכיתה א’ ולחשוב על רעיון למיזם הבא.
יותר מבטוחה, שיימצא המחנכ.ת הבאה שימשיכו את הפרוייקט החשוב הזה הלאה.
הרבה הצלחה לכל האלופים והאלופות וההורים שלהם!
שביט בהגלי