ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
מכתבים לחברה
23.9.25
מיכל שלום, נפגשנו ושאלת היכן נעלמתי?
יש עת בה אדם מרגיש שהוא צריך לפרוש כנפיים, לצאת מהשגרה המוכרת ולהגיע למקומות חדשים, ועל אחת כמה וכמה אם האדם הוא אישה עם שם של ציפור..
אז פרשתי כנפיים, ויצאתי לשנת שירות.
טוב, יש גם רגשות נוספים במסע הזה שלי. הרצון למלא חור שנפער ב- 7.10, התחושה שהצעירים, בהם שני ילדי, עשו בשביעי המון, ומה אני?
ויש את הגיל הזה, בו המדינה אומרת “את יכולה להתחיל למשוך את גמלת הפנסיה שלך”
אני קוראת את הסימנים ואומרת לעצמי – זמן לשינוי! וכשהמחשבות מתחילות להתרקם ההזדמנויות נקרות בלי משים, “עכשיו הזמן” שנת שירות לבני 55+ היא בדיוק המתכון הנכון עבורי, עבורנו (גם עמוס בתמונה) לשנה הקרובה. גרעין שעובר לגור בצפון, מועצה אזורית מטה אשר, 21 א.נשים עם חלומות ותוכניות ובעיקר עם המון רצון ונכונות להיות.
ב- 1.9. אני מתחילה להתאמן “לנפנף” בכנפיים, כנראה כל גוזל חווה את אותה התרגשות, פחד, כאב המאמץ מנסיותיו לעוף, וגם התפעלות מהמראות הנגלים מזווית חדשה על החיים.
“אז מה את עושה שם” ? זו השאלה הראשונה המגיעה מיד לאחר ההתפעלות, שאלה אותה אני שומעת מכל סובבי. השאלה הזו , מכווצת מיד את כנפי ובאמת, מה אני עושה שם? האם מותר רגע לא למלא במהירות את היומן? האם קצב החיים הרגיל שלי, והצורך לתת תשובות מידיות לעצמי ולסביבתי יכול רגע לעבור ל”השהייה”? בלי שארגיש צורך פנימי להתנצל? להסביר? לפרש?
אז כן, גם על זה אני מתאמנת, לא רק על לעוף אלה גם על לדאות, ברוגע, בקלילות על זרמי האוויר המשתנים.
כי קודם כל אנחנו שם!
אני אנחנו, שש נשים שגרות כמעט בקומונה משותפת בראש הנקרה, מאירות את המרפסות בחדרים שהיו עד לפני חודש חשוכים, משקות את הגינות שהיו מעט עזובות, מתענגות על טעמן של הגויאבות הנושקות לחדרינו, מצטרפות לפגישה כזו ואחרת, כי חשוב לדעת שכוווולם שם בצפון עסוקים בצמיחה ועשייה, בהחזרת התרבות, בעידוד יוזמות קהילתיות וחינוכיות.
אנו מאירות פנים לרוכבת על קולנועית, מקשיבות לסיפורים מעניינים על יצירה וחזון של זוג ותיקים מעוררי השראה, מתפעלות מגננת המטיילת עם ילדי הגן שחזרו ונאספו מכל קצוות הארץ, תומכות באשת חיל שחולמת על שביל אקולוגי סביב היישוב, מקשיבות לסיפורים הקטנים של אם שפונתה וחזרה אך טרם פרקה את כל הארגזים “כי זה לא כמו כל מעבר בית – פינוי זה משהו שאי אפשר להסביר!”.
מיכל יקרה, מחר אחזור לראש הנקרה לאחר יותר משבוע (כי חגים) בו אני כאן, בבית הנהדר שלנו, בבית שכל כך ברור שעוזר למפונים, ומעודד מתנדבים, לבית בו א.נשים מחייכים ומתעניינים בי ובמעשי – בייתי שלי.
אנסה להמשיך לכתוב ולשתף, אנסה להמשיך לחזק את הכנפיים ואת הלב.
בתמונה: הנוף מחלון חדרי.
שלך באהבה,
סנונית איזנשטיין קיין
היי חברה שלי,
26.9.2025
אני נפעמת.
כמה נחישות צריך בשביל לצאת מהשגרה. כמה כוח צריך בשביל להזיז את הגבינה.
אני קוראת מה שכתבת וזה מהדהד בתוכי.
גם אני חשבתי בזמנו על עזרה לקיבוץ שנפגע, אבל לא העזתי לצאת מד’ אמותי, לא העזתי לשנות.
ולכן כל כך מעריכה את החלטתך ומבינה כמה זה קשה להתחיל מהתחלה במקום חדש.
מאחלת לך בהצלחה ובעצם בטוחה שזו תהיה חוויה מכוננת.
מחברתך,
מיכל שבולת