ביום רביעי קיימנו במזכירות פרידה מאיריס לאחר תקופה של כ-5 שנים וחצי בה כיהנה כמזכירות קיבוץ.
הפרידה הייתה מאוד חמה, אישית ומרגשת.
חברי המזכירות עטפו את איריס בהרבה מילים חמות של הבעת תודה והערכה על תקופה ארוכה של מסירות גדולה ועל האופן בו התנהלה כמזכירה.
איריס סיכמה את התקופה ואני הקראתי לה דברים אישיים. הדברים של איריס ושלי מצורפים והחברים מוזמנים לקרוא.
איריס סיימה את מרבית תפקידיה הפורמליים ואנו ממשיכים להיעזר בה רק בנושאים מאוד ספציפיים בהם טיפלה הדורשים עדיין את תשומת ליבה.
חברים מוזמנים לפנות אל איריס ולהביע בפניה מילים של הבעת תודה והערכה.
עילם
מזכירת קיבוץ – עם סיום חמש וחצי שנים
האדם בראש – זה המוטו שהלך והתחדד אצלי במהלך חמש וחצי שנות המזכירות.
חברה, קהילה, קיבוץ – בנויים מחברים ולמען החברים. כאשר החברים מרוצים, הקהילה תתפקד טוב יותר. כאשר החברים מרגישים שרואים אותם ושומעים אותם והולכים לקראתם, הם ישתפו פעולה, יתרמו מעצמם ויעשירו את החברה בה הם נמצאים.
לתפיסה הזאת היינו שנינו, עילם ואני, שותפים מלאים.
משרד המזכירות תמיד פתוח לכל אחד, קודם כל כדי שישמיע את הקול שהוא רוצה להשמיע. תמיד השתדלנו להביע אמפתיה והבנה לקושי שהוא מביע. לרוב ניסינו להגיע להסכמות ולא להנחית החלטות. ללכת לקראת, להיפגש איפשהו באמצע.
חברים מרוצים מהווים קהילה חזקה.
קהילה שבוטחת בעצמה ובכוחה – יודעת להכיל חריגים ולא להיות מאוימת מהם.
קהילה שבוטחת בעצמה ובכוחה – חבריה רוצים ללמוד, לבחון, להכיר ולשוחח.
קהילה שבוטחת בעצמה ובכוחה – מושכת את האנשים אליה בזכות הטוב ולא בגלל תקנון מחייב.
במהלך השנים עדכנו וכתבנו לא מעט תקנונים חדשים. אלה, לדעתי, מהווים רק את הדרך המרכזית, הדרך שממנה תמיד יוצאות דרכים צדדיות, הדרכים האישיות, שיאתגרו את כולנו ויחייבו אותנו להיות יצירתיים.
חשוב שלא נשים עליהן גדרות ושלא נחסום את אלה שבחרו ללכת בהן. כי מי יודע? אולי הדרך החדשה היא הדרך הנכונה?…
להקשיב, ללמוד, לבחון, להכיר – ותמיד לבחור בשיקול דעת.
נכנסתי למזכירות בעיצומה של הקורונה.
נכנסתי בחששות רבים מבלי לדעת כלל לאן אני נכנסת.
סמכתי על עילם שיידע לחבר אותי ולהוביל אותי למקומות שבהם אוכל להיות משמעותית ולהשפיע בתחומים שחשובים לי ובדרכים שמתאימות לי.
חמש וחצי שנים אחרי, אני בטוחה לגמרי שעילם עמד במשימה.
אני מקווה שגם אני הצלחתי להשיג את מה שרציתי ולבנות את המקום שלי במשרד המזכירות, במזכירות המורחבת, במת”פים, בוועדות השונות שהייתי בהן, בצוותים הקטנים ובקיבוץ כולו.
זו הייתה תקופה מאתגרת מאד –
- הקורונה, ההפיכה המשפטית עם ההפגנות שהגיעו עד לשערי הקיבוץ, המלחמה הנוראית שעברה המדינה – כל אלה הביאו אותנו לעבודה מאומצת ומשותפת עם צוותי צח”י.
- אירוח המפונים, נושא שמחייב התעסקות יומיומית בתחומים רבים, אך בעיקר קשר קבוע עם אנשים שעולמם נחרב עליהם.
- תהליכים בקיבוץ שחייבו פגישות אינטנסיביות, עבודה ארגונית רבה, ומאמץ בלתי פוסק להוציא מאתנו מסמך טוב יותר, שיחה מקיפה יותר, ותשומת לב רבה ביותר לכל הפרטים הקטנים.
והיומיום המאתגר לא פחות –
- מפגשים רבים עם חברים שתובעים, ובצדק, את המגיע להם. והקושי באמירת: לצערנו זה לא אפשרי.
- ישיבות רבות בוועדות השונות של הקיבוץ, ובעיקר במזכירות.
- כתיבת ועדכון נהלים ותקנונים שכבר לא מתאימים לתקופה שלנו.
- מעקב בלתי פוסק על ביצוע החלטות ונהלים קיימים או חדשים.
- הלוויות,
- ועוד המון שקשה לפרט…
ויחד עם זאת… הסיפוק –
- כשאנשים יוצאים מרוצים, עם חיוך, בסיומה של פגישה.
- כשישיבה שחששנו ממנה עברה בשקט יחסי ובהצלחה.
- כשהצבעה חשובה עברה בקיבוץ ברוב משמעותי.
- כשאני מרגישה שלמדתי המון ואני יודעת לתת תשובות להרבה שאלות ובקשות שמופנות אלי.
- כשאנשים עדיין אומרים שלום על המדרכות.
- כשעבודה עם שותפים יוצרת חברויות שבנויות על אמון הדדי.
- כשהמשפחה מפרגנת גם כשאני עצבנית.
- כשעדיין קיימת ההרגשה שכל יום חדש צופן בחובו הפתעות (שאולי יהיו טובות…).
- כשעדיין מבקשים ממני להישאר למרות שכבר מזמן יכלו להיפטר ממני.
- כשעדיין יש בי כוח.
וגם כיף –
- במסיבות משותפות, בכנסים ובמפגשים עם מזכירים מקיבוצים אחרים, בהיכרויות מיוחדות,
- ובעיקר עכשיו, כשזה באמת נגמר…
בספר מדהים שקראתי לאחרונה, שנקרא “נולדנו לרוץ”, יש פסקה מתאימה ממש –
“כמו בכל דבר אחר בחיים, השאלה איננה כמה רחוק וכמה מהר אדם רץ, אלא איך הוא רץ. עד כמה עולמו מתמלא ככל שריאותיו מתרוקנות מאוויר”.
… אז העולם שלי התמלא והריאות התרוקנו, וזה כנראה אומר שזה הזמן הנכון לסיים ולהיפרד…
תודה לכם חברי המזכירות שהייתם פה למען הקיבוץ שלנו. העבודה שלכם והתרומה שלכם משמעותית ביותר ואין אפשרות לעבוד בלעדיה.
תודה גדולה לך עילם, שברור לך שבלעדיך כל זה לא היה קורה: על כך שחסכת ממני הרבה מהעבודה השחורה: כתיבת הזמנות לישיבה, פרוטוקולים, מסמכים רבים בתחומים שונים, ובעיקר הדף משולחן המזכירים בדף הבית. ועל כך שידעת להקשיב, להתייעץ, לקבל, להיות חבר, וגם לקבל מחלוקות וחוסר ההסכמות שגם הן היו לעיתים.
תודה למת”פים על שיתוף הפעולה והשותפות.
תודה לסנדרה ודגנית על עבודה מאומצת ואינטנסיבית שעזרה לי מאד.
תודה לחברות שלי שעזרו ותמכו לאורך כל הדרך.
תודה גדולה מאד מאד למשפחה שלי שהכילה את האירוע חמש וחצי שנים.
ותודה לכם, חברי גן שמואל, על מי שאתם – כל אחד משפיע, ולכל אחד יש משמעות בקהילה שלנו.
בתקווה לשקט, שלווה ושלום לכולנו…
איריס כנען.
איריס יקרה,
איך מסכמים עבודה משותפת של 5 שנים וחצי?
בפגישות הכרות עם תושבים חדשים תמיד אמרנו כמה יש בינינו דמיון: לשנינו הורים שהיו מזכירי קיבוץ, לשנינו 4 ילדים, שנינו באים מעולם החינוך ועוד… אבל האמת היא שאנחנו מאוד שונים. אני רך ורגשן (עובד סוציאלי קראת לי…) ואת הגעת יותר עיקשת וממלכתית. המפגש בינינו הוביל לצמיחה הדדית ולעבודה זוגית שקשה לי עכשיו לשחרר…
את לא היית קולגה עבורי, לא שותפה לדרך או חברת צוות. כל אלה לא מגדירים את אופי הקשר והעבודה המשותפת שלנו. היית החצי השני שלי בעבודה. הכי קרובה לבת זוג. יחד, היינו שלם. יחד, הרגשתי שאנחנו יכולים להוביל ולקדם כל נושא בחיי הקיבוץ.
את יודעת שיש לך חלק חשוב בכך שניגשתי לקדנציה שניה. היום אני כבר יודע לומר שאני ללא ספק פחות טוב בתפקידי בלעדייך. שאבתי מנוכחותך הרבה בטחון וצמיחה אישית ואולי הכי חשוב – מאוד נהנתי לעבוד איתך ולצידך.
מיד עם כניסתך למשרד הפכת אותו לכזה שנעים לפגוש בו אנשים ונוכחותך שורה בו מאז, גם כשאת כבר כמעט לא שם (אני משתדל להמשיך להשקות את כל העציצים…). מיומך הראשון הבאת עמך לתפקיד את ניסיון חייך העשיר ואת החיבור השורשי שלך לקיבוץ שתרמו רבות בדיוק ההחלטות שלנו בזירות החיים המרובות בהן עסקנו.
לאורך השנים לא חדלתי להתפעל מהקשר העמוק שיש לך עם האוכלוסייה המבוגרת, מהראייה המערכתית הרחבה שלך ומהאופן בו את מטפלת בנושאים ביסודיות ובהעמקה. מהר מאוד למדתי שכל מה שאת לוקחת על עצמך יבוצע מיידית ובאופן מוקפד.
אחת התכונות המרשימות שלך היא שאת פתוחה ללמידה, את קשובה לדעות ולרעיונות השונים משלך והיום כשאת מסיימת את התפקיד, אני מסתכל אחורנית על הדרך שעברת ורואה איך את הדרך המדהימה שעשית. ה”איריס” שנכנסה לתפקיד היא לא ה”איריס” היוצאת ממנו.
מדהים לראות, איך בגילך – גיל שבו רוב האנשים מחפשים שגרה ושואבים ביטחון מקיבוע של הרגלים, לא הפסקת לצמוח ולהתפתח, להגמיש עוד ועוד את מחשבותייך, אפשרת לעצמך לשנות את עמדותייך והשתכללת כמזכירת קיבוץ וכאדם.
אהבתי מאוד את הזמן המשותף שלנו במשרד בו חשבנו יחד, יצרנו, כתבנו, חידשנו, התלבטנו, התווכחנו וגם התבדחנו ושיתפנו המון מהחיים האישיים של כל אחד מאיתנו. בחודשים האחרונים, כשאת כבר הרבה פחות נוכחת במשרד, אני כבר מרגיש היטב בחסרונך ואני כבר מתגעגע.
עכשיו, כשאת משתחררת מעול התפקיד, שדרך אגב, אני מעריץ אותך על כך שעשית אותו ובמסירות כה גדולה בגילך המופלג שאינו נראה עלייך ומבלבל את כל מי ששמוע שאת כבר בת 70, אני מאחל לך שתמשיכי לעשות את מה שאת אוהבת, שתמשיכי לבלות בחייק המשפחה ולהנות מטיולייך עם עמרי בעולם, שתישארי בריאה וכמובן שתמשיכי להיות סבתא פעילה ומשמעותית לנכדייך שכל כך אוהבים אותך.
מאחל לך שתמצאי את הדבר הבא שיתאים לך להשקיע בו את מרצך והוא יהווה עוד סיבה טובה לצד כל הטוב שבחייך, לקום בבוקר ולהיות חיונית ופעילה.
אוהב, מעריך ומוקיר אותך מאוד – עילם