ראיון עם עינת בן זאב
אני תמיד נוהגת לעקוב אחרי השיתופים הקבועים של עינת ב”דף הבית”, בליווי תמונות מהנעשה בספרייה, והחלטתי לתת לה מקום נוסף באותו פורמט ולשמוע ממנה על המיזם הנחמד שבניצוחה. אנחנו נפגשות בשעת הפעילות הקבועה בימי שני, בספריית הילדים כמובן.
עינת, ספרי לי איך כל זה התחיל?
אני אוהבת מאוד ספרים מילדות. עד לא מזמן עבדתי בהלל יפה כמידענית רפואית. לספרי הילדים התוודעתי דרך בנותיי. עם הזמן למדתי מה הילדים בקיבוץ אוהבים לקרוא והשלמתי חוסרים באוסף שלנו. למשל, הכנסתי ספרי קומיקס רבים. ביקשתי מהילדים המלצות לספרים – מה חסר להם ומה היו רוצים למצוא בספרייה.
כשאני הגעתי לספריית הילדים לפני כשלוש שנים, היא הייתה למעשה מחסן. היא לא הייתה פעילה. מצבה הבריאותי של נעמי ארבל, שניהלה במשך שנים את ספריית הילדים, מנע ממנה להמשיך לעבוד בה. בעבר הספרייה הייתה במקום שבו נמצאות כיום ה”גומות”, ושם פעלו גם ג’ימבורי וגם ספרייה. כשהגעתי הייתה כבר רק ספרייה, ולא הייתה אפשרות פיזית להמשיך לשלב בין השניים, כי החלל קטן.
עלתה השאלה – האם הספרייה בפני עצמה תהווה מקור משיכה לילדים? והתברר שבהחלט כן.
הספרים בספרייה מיועדים בעיקר לגילאי 0–6, שכן הילדים הגדולים יותר יכולים להשאיל ספרים בבית הספר. ובכל זאת מגיעים גם ילדי בית ספר, ואני תמיד שמחה לראותם – הם מתקבלים בברכה. עבורם ההגעה לכאן אינה מחליפה את ספריית המועצה שבבית הספר, אך אני בהחלט מעודדת אותם להגיע גם לכאן. אני מחזיקה ספרים גם לילדים גדולים יותר ואשמח מאוד אם יגיעו מוסדניקים להשאיל. הם מוזמנים בשמחה.
לא הכרתי את ספריית הילדים בתקופה שנעמי ניהלה אותה. כשהגעתי היה כאן מחסן ספרים שחייב סדר וארגון. היו עותקים כפולים וספרים במצב לא תקין. הדברים הראשונים שעשיתי היו מיון, סדר וגריעה של ספרים שלא ניתן היה להשתמש בהם. לאחר מכן ביצעתי דיגיטציה לכל האוסף – כיום כל השאלה והחזרה נרשמות במחשב. אין כרטיסיות יותר.
מהלך הקטלוג והדיגיטציה היה כרוך בהרבה עבודה – מדובר בכאלף ספרים. נערים מהנעורים קיבלו על כך שעות וסייעו לי מאוד, וכך הצלחנו להשלים את הקטלוג ולפתוח כרטיסי קורא. מדי כמה חודשים אני שולחת תזכורות להורים לגבי ספרים שלא הוחזרו, וכמו בספריית המבוגרים יש לנו גם ארון החזרות.
בתחילת המלחמה ארנון פנה אליי וביקש שנפתח את הספרייה גם בשעות היום, כאשר בתי הילדים לא היו פתוחים. זה יצר לא מעט עומס, שכן הצטרפו גם ילדי משפחות מפונות.
בתחילה התלבטנו האם להשאיל להם ספרים, כי לא ידענו לכמה זמן יישארו. אך כשנוכחנו שהם נשארים לתקופות ארוכות החלטנו להשאיל גם להם. הם התרגשו מאוד והשתלבו יפה. היו אף הורים מהמפונים שנתנו יד וסייעו – אחאי ורותם מיד מרדכי וחווה מקיבוץ אורטל.
האתגר המרכזי הוא שאין כאן צוות – זו רק אני, וגם אני בהתנדבות. אני מתקשה למצוא מתנדבים נוספים. זו הזדמנות לצאת בקול קורא למתנדבים. כאן גם המקום להזכיר ולהוקיר את צילה בראון, שמתנדבת קבוע בהקראת סיפורים לילדים (גם בגנים).
פניתי בבקשה לאפשר תקן ימי עבודה לספרייה, אך לא נעניתי. רוצים שזה יישאר מיזם התנדבותי, אך לא תמיד מבינים שמפעל כזה דורש אחזקה שוטפת לאורך זמן. ברוב הספריות באזור, בנוסף למתנדבים, יש גם ספרנית בתקן קבוע.
גן “פרפר” מקיים כאן שעת סיפור, וגם אני הנהגתי שעת סיפור בספרייה. בתחילה הזמנתי אנשים מהקיבוץ שקשורים לילדים שמגיעים לספרייה, ובהמשך זה התארגן באופן ספונטני.
אנחנו צפויים לעבור ל”גומות” הקודם – לא ידוע עדיין מתי. המתחם החדש יכלול חלק של ג’ימבורי וחלק של ספרייה. המעבר מרגש מאוד ויאפשר לנו להרחיב את האוסף, שכן החלל יהיה גדול יותר. נוכל גם לקיים יותר פעילויות עם הגנים. המיקום החדש, מול חדר האוכל, צפוי להגדיל את תנועת הילדים.
אחד העקרונות המנחים עבורי הוא הנגשה – שהילדים יוכלו להגיע בעצמם לספרים. כך יהיה גם במקום החדש: כונניות ותצוגות נמוכות, בגובה ילד, כדי לאפשר עצמאות מרבית.
כמו כן מתקיימת כאן בקיץ פעילות של הכנה לכיתה א’.
איך זה בשבילך לעסוק בכך?
אני מאוד אוהבת ונהנית. זו דרכי להראות לבנותיי מהי אהבת חינם ונתינה. אני רואה בספרייה מקום שיכול להתפתח – לציין את שבוע הספר, להביא תערוכות הקשורות לספרי ילדים. לפני שנה, בשבוע הספר, הבאנו (מתן קופרשטיין ואני) את ההצגה “טרמפ על מטאטא”, על פי ספרה של ג’וליה דונלדסון. עשינו הכנה לקראת ההצגה, ונוצר קשר טוב עם מתן בתפקידו כרכז תרבות.
במהלך המלחמה עם איראן בקיץ נפתחה הספרייה כמה פעמים גם בשעות היום והתקיימו כאן פעילויות לילדים. מאחר שאני לא הייתי כאן בשעות אלה ועבודתי היא בהתנדבות, איריס כנען פתחה את הספרייה במספר הזדמנויות.
יש לנו דף שבו הורים יכולים לרשום השאלה בבוקר. המיזם מושתת על אמון. גם אמהות שמגיעות ל”גומות” עם תינוק יכולות להשאיל ספר ולרשום בדף.
אני מבקשת להזכיר גם את סבתא תמי ריינס, אמא של גיא (של סמדר), שמגיעה עם נכדיה ולעיתים קרובות מקריאה סיפור לכל הילדים בצורה יפה ותיאטרלית. בגן “פרפר” המטפלת לנה מקדישה בכל שנה בשבוע הספר זמן לשיחה על ספרים ומובילה פעילות סביב ספר מסוים, ששיאה בביקור בספרייה ובהקראה.
לסיום, אומרת עינת שכאשר יעברו למקום החדש יוזמנו כולם לפתיחה המחודשת, בתקווה שניתן יהיה לפתוח יותר ימים בשבוע.
עינת מבקשת להודות לנעמי ארבל, שניהלה ותפעלה את הספרייה במשך שנים רבות; לארנון כץ שסייע בתחילת הדרך; לשי אורן על שליחת נערים לסיוע; למיכל כהן שעזרה; למתן קופרשטיין על הסיוע בתכנון המעבר; לחובב שלח שפתח את הדלת; ובעיקר לעמר, בעלה – יד ימינה.
ואני מצידי נהניתי לשמוע על כל הנעשה בספרייה ועל ההתמסרות, הנאמנות והלב שעינת מביאה עמה. אני מצטרפת לקריאתה: כל מי שילדיו או נכדיו נהנים מהמקום (ולא רק) ומעוניינים להושיט יד בתפעול – מוזמנים להצטרף. נדמה לי ששני הצדדים ייצאו נשכרים.