משכן לאמנות בעין חרוד

ביקור במשכן (איזה שם!) לאמנות בעין חרוד אף פעם לא מאכזב.

כעת מוצג שם מקבץ תערוכות שמצדיק בהחלט נסיעה של כ־50 דקות.

כבר ליד החניה מקדם את פני הבאים פסלו של יעקב דורצ’ין, “סטלה מאריס”. העבודה נראית כמעט כ”רדי-מייד” – כמו חלק מהמוביל הארצי שנשלף ממקומו והפך לפסל. דורצ’ין, חתן פרס ישראל לאמנות פלסטית (2011), נולד בחיפה ברחוב טבריה שבהדר; “סטלה מאריס” היא גם שכונה וכנסייה בעיר, ושמה פירושו “כוכב הים”. מאז 1967 הוא חי ויוצר בקיבוץ כפר החורש.

מהחניה אל המוזיאון – הראשון שנבנה בישראל. המשכן לאמנות בעין חרוד נוסד ב-1938 ביוזמת האמן וחבר הקיבוץ חיים אתר (תחילה בצריף עץ). מבנה הקבע המרשים, בתכנונו של האדריכל שמואל ביקלס, נחנך ב-25 באוקטובר 1948 והורחב בהדרגה. זהו מבנה שהוא יצירת אמנות בפני עצמו: תאורה טבעית מדויקת, דלתות וחלונות ברזל מפוסלים, תחושת חלל ייחודית ויפהפייה.

במשכן מוצגת תערוכת הקבע “קיבוץ מקום”, בגלגול נוסף, ובה עבודות מאוסף של כמאה שנות יצירה: יוחנן סימון, גרשון קניספל הריאליסט החברתי, הילה לולו לין, עבודה מוקדמת של סיגלית לנדאו ועוד.

כעת מוצגת במקום גם הרטרוספקטיבה הראשונה לאמנית ביאנקה אשל גרשוני (1932–2020).

עבודותיה נעות בין צורפות, אסמבלאז’, פיסול וציור, ומשלבות חומרים “נמוכים” והמוניים לצד יוקרתיים. היא הייתה מהאמניות הישראליות הראשונות שעסקו במפורש בחוויה הנשית ובחומרים שנתפסו כ”נשיים”.

אשל גרשוני נולדה בסופיה ועלתה לארץ ב-1939. בשנות השישים למדה במכון אבני, שם הכירה את משה גרשוני. את הצורפות למדה באופן אוטודידקטי ולימים לימדה בבצלאל. עבודותיה מצויות באוספים מרכזיים בארץ ובעולם.

הרטרוספקטיבה, באוצרות אבי לובין, מציגה מגוון מדיות – צורפות, רישום, ציור שמן ופיסול – כולל אסמבלאז’ים גדולים ומרשימים שבהם האמנית משלבת את דמותה כדימוי כמעט איקוני, כמעין קדושה נוצרית.

לצד אלה מוצגות גם תערוכה של אסי משולם, ותערוכתו של דידי כליפה, “אקרופוליס” (משכן האלים). כליפה מציג כדים גדולים שעליהם דימויים של נוער הגבעות כיצורים מיתולוגיים – עבודות טעונות שאינן חפות מביקורת.

ואל תחמיצו את בית הקפה “ביקלס” המקסים, השוכן בתוך גן הפסלים (הכניסה מתוך המוזיאון).

ובדרך חזרה – עצירה במנחת מגידו, שפורח עכשיו בכלניות צבעוניות, סוגרת יום תרבותי מושלם.

שבת שלום,

אסנת פיינזילבר ברדה