עקב ענייני השעה חשובים ודחופים יותר, נדחתה כתבה זו על פורים, ומפורסמת כעת.
משהו שכתבתי לי לפני המון המון ימים… בפורים האחרון לפני כחודש.
למען גילוי נאות אני מודה שלא אהבתי אף פעם את חג פורים. קשה לי לצאת מעורי ולשמוח. לא מתאים לי ההמון והרעש.
אבל זה אחד החגים הכי מרגשים אותי. איך אני מסבירה את הפער בין שתי ההנחות.
בחג זה כל שנה מתגייסים המוני צעירים לקחת חלק בהכנתו.זה בהחלט מעורר השתאות והערכה . לאורך כל השבוע בבואי לאכול צהרים ראיתי מה התקדם בלילה בהפיכת החלל לאולם חגיגות. כאילו גמדים קטנים באו בלילה ובנו.
זה חג מלכד ומחבר. משמח אותי שבאים אורחים של חברים ועוזבי קבוץ למינהם. אני רואה בזה הזדמנות נהדרת לשמירת קשר וחגיגה משותפת.
מעריכה את כל מי שהיה שותף בהפקת החג הענק הזה ושמחה בשמחתם של אלה שבאו רקדו שמחו ונהנו.
אני מסתפקת במשחק גמדים של הכנת משלוח מנות. כל שנה למשפחה אחרת. וכל שנה נהנית ממשלוח שאנחנו מקבלים.
וכשצעירי המשפחה מספרים שהיה חג נהדר אני שמחה בשמחתם. וגאה בעוצמה הזאת שלנו.
וקצת נוסטלגיה, פעם פעם לפני המון שנים כשהחדר-אוכל היה קטן וישן וכולם היו צעירים, פורים היה שונה לגמרי. בנו, שינו, יצרו קומות ובמות וכולם התחפשו והכינו הופעות. היה חג שלנו. אני הייתי אז ילדה אבל ראיתי בצילומים את השמחה הגדולה.
היום זה אחרת. זה חג שרוב משתתפיו צעירים בלבד.
ואולי, זורקת פה רעיון, כדאי שנעשה גם חג לשכבה הבוגרת.