והדמות השניה היא של סא”ל אבי לניר ז”ל.
אבי היה מפקד טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר ומשכך היה שותף סוד לנושאים סודיים מאוד מאוד.
ביום השביעי למלחמת יום הכיפורים אבי הוזנק למשימת ירוט בסוריה ובדרכו הבייתה בסיום המשימה הוא נקלע למארב טילי קרקע אוויר סוריים ומטוסו נפגע והחל לבעור.
אבי הצליח לגרור את מטוס המירז’ שלו עד לשטח ישראל ושם נטש אותו.
לרוע המזל, רוח מערבית חזקה סחפה את אבי אל עבר הכוחות הסוריים. אבי נראה עומד על רגליו כשנלקח בשבי.
אבי היה סרבן. כן, טייס סרבן. הוא סרב להסגיר את הסודות הקריטיים אותם ידע. הוא היה כזה טייס סרבן עד שחוקריו שברו לו את הידיים והרגליים. אבל אבי היה טייס סרבן. הוא לא דיבר. הם עקרו לו את הציפורניים והכו אותו במכות חשמל אבל אבי היה טייס אשכנזי, פריווילג וסרבן. עד כדי כך סרבן שהוא מת בחדר החקירות.
הבן שלו, נועם, אשכנזי, בלונדיני, בן של פריווילגים, כמעט בן 7, התרוצץ בשיכון המשפחות בחצור, השיכון ששם גרו הפריווילגים, וחיכה לראות את אבא שלו חוזר.
הכי קשה היה לו כשהחזירו את השבויים ואז התברר לנועם שאבא שלו לא יחזור.
שנים, מספר נועם, שנים הוא כעס על אבא שלו. “למה אבא שלי התעקש להיות סרבן ולוותר על לחזור ולחבק אותי” בכה נועם.
“איזה מן אבא זה? הטייס הסרבן הזה”, כעס נועם.
מיכל, רעייתו של נועם, גדלה כמה בתים מהבית בו אני גדלתי בקריית חיים.
אנחנו הקטנים היינו מסתכלים עליה רוקדת ריקודי עם בבית יציב, שני בתים מהבית שלי.
אתם יודעים, ריקודים כאלו של אשכנזים, פריווילגים, שמאלנים, לא משנה שהיו שם יוצאי עדות מזרח באותו מספר כמו יוצאי אשכנז.
אבל ממש נכון, אצלנו בשכונת הפועלים קשיי היום ניצולי השואה, הרגשנו פריווילגים כי הייתה לנו מדינה יהודית ודמוקרטית והיו לנו מנהיגים שהאמנו שטובת המדינה מעל לכל אצלם.
מיכל ידעה ויודעת כי אי שם בדמשק, נאמנות אהוב ליבה למדינת ישראל גברה על נאמנותו אליה.
אהוב ליבה, הסרבן, נתן את נפשו למען מה שמחנכים אותנו, לסרב לוותר על הערכים שלנו.
אז כשיצאתי לפני שבועיים מהלווייתו של גיורא רום ז”ל, גיבור סרבן מאין כמוהו, וראיתי את האיש שנשלח לכאורה ע”י המפלגה ההיא, עם השלט ההוא: “טייסים סרבנים לכלא! יצאתם מהכוס של האמא שלכם. עם ישראל השקיע בכם עשרות מיליונים. אתם שודדי הקופה הציבורית!!! רק ביבי מנהיג עולמי!”
אז כשראיתי את השלט הזה, הבנתי שאנחנו עכשיו בקרב על החיים שלנו.
אני מאשים את אלו ממפקדיי שעדיין שותקים.
את חלק מבכירי חיל האוויר לשעבר שלא חתמו על מכתב התמיכה במחאת המילואימניקים.
אני מאשים את בכירי צה”ל לשעבר ובהווה שעדיין לא עוזרים עוז להגיד, עד כאן.
אני מאשים את אלו שממשיכים להתנדב ומשרתים את המלך ולא את הממלכה.
אתם מחללים את זכרם של אורי אילן, אבי לניר ועוד רבים אחרים.
הם נתנו את חייהם עבור הממלכה, לא עבור החוטאים המטמאים את היכל כנסת ישראל.
חובת ההוכחה היא עליכם שקורבנם לא היה לשווא.
תסתכלו בראי ותגידו למיכל לניר, לנועם ונורית ילדיו והנכדים שלו שלא זכה מעולם לראותם, שאבי היה הסרבן הכי פטריוט שאפשר להיות ואתם מחוייבים להם בעבורו.
ואתם, נתניהו, גלנט, דיכטר, קיש, רגב, אדלשטיין, ברקת, כ”ץ, דרמר, גמליאל, זוהר וכל שאר שרי הבושת, תזכרו טוב טוב שאנחנו וההיסטוריה נבוא אתכם חשבון. לדיראון עולם תזכרו כמחללי קודש הקודשים של מדינת ישראל.
מחללי הנאמנות, הפטריוטיות. הרעות ואהבת המדינה.
אבל אנחנו כולנו נשבעים היום כאן.
לא ניתן לדיקטטורה להמריא.
אנחנו מפסיקים להתנדב עכשיו. למילואים, למשמר האזרחי, למד”א, לזק”א, לכל מה שמשרת את הממסד הנפשע של הממשלה הבלתי לגיטימית שיש לנו.
ובמעשינו הפטריוטים האלו, שיביאו אותנו לניצחון על הרוע, השיסוי והשחיתות, אנחנו נוכיח שאורי אילן ואבי לניר איתנו.
הדיקטטורה לא תמריא.
הדיקטטורה המושחתת לעולם לא תמריא.