ביום, אני מגייס כוחות. אני נדרש לתפקד כמזכיר קיבוץ ולנהל יחד עם שותפיי המת"פים וצח"י את שגרת החיים שלנו במציאות המלחמתית שאנו נמצאים בה. יש לנו צוות חזק ומסור ונירית אחת מופלאה שנותנים לי כוח והרבה בטחון.
יש לנו אנשים נפלאים עם רוח התנדבות ועשייה ואני רואה איך מתוך השבר הגדול קמים כוחות הקהילה ונותנים לי ניצוצות של אור ותקווה בתוך החושך האיום שנפל עלינו.
בערב, כשאני מגיע הביתה, אני מדבר עם חבריי ששרדו את התופת מקיבוצי העוטף, שואל לשלומם, שומע את סיפורי השבר והגבורה שאירעו בקיבוציהם ונפער לי חור בלב. הסיפורים האישיים העולים אט אט מתוך ערפל הקרב מציפים אותי וליבי יוצא מגופי מרוב הזדהות.
כל הגוף כואב לי וגרוני נחנק מדמעות. אני מרגיש שחלק ממני נרצח יחד איתם ולא יחזור עוד. החיבור המיוחד הזה בין קיבוצניקים שורף אותי מבפנים עכשיו. אני כואב את הכאב כאילו אחים שלי נרצחו ונחטפו. אני כואב את פירוק הקהילה ואת חורבן ביתם כאילו הוא ביתי. עמל כפיים של עשרות שנים נמחק ברגע!!!
אני נוסע באופניים בשבילים הירוקים שלנו ולא מפסיק לדמיין את הבתים שנבזזו ונשרפו על תושביהם ואת שבילי בארי כשעליהם מוטלות עשרות גופות של חבריהם וילדיהם - והלב זועק לשמיים. ואין לי נחמה.
ומהכאב הגדול אני מרגיש איך כולי מתמלא בכעס. בזעם. ואז בתסכול ובחוסר אונים בלתי-נסבל. ושוב אני טובע בדמעות וחוזר חלילה. והחיבוק המכיל של כרמה מאפשר לי לפרוק את הכאב, להישבר ואז גם לאסוף כוחות מחודשים לקראת עוד יום של התמודדות.
ואז זה היכה בי.
הכאב על הנרצחים הרבים ועל החיילים ועל החטופים הוא מקומם ובלתי נסבל אבל המחשבה על המחדל שהוביל להפרת החוזה של המדינה והצבא בשמירה על אחינו בעוטף עזה – היא בלתי נסלחת!
יש כאן שבר חסר תקדים באמון שלנו. חברינו נותרו חשופים, ללא כל הגנה, כשהם באשליה שיש מי ששומר על הגב שלהם והשליחות הגדולה שלקחו על עצמם בהפרחת השממה בצמוד לרצועת עזה התנפצה לרסיסים בפנים שלהם ושל כולנו. זה מעלה בי שאלות גדולות על המדינה שלי ועל מערכת היחסים שיש לי איתה.
הממשלה שלנו בשנה האחרונה לא תורמת לי כאן חיזוקים בלשון המעטה, והכל מתערבב לי עם התסכול והדאגה הגדולה לעתיד שלנו סביב ההפיכה המשפטית.
ואחרי ההלם הגדול הגיעה ההתעשתות. הצבא התגייס בהמוניו, הרג את המרצחים הארורים ושחרר את הקיבוצים הכבושים מידי מחבלי חמאס (אני לא מאמין שאני בכלל כותב שורה כזאת). חיל האוויר כותש כעת את עזה ומכשיר את הקרקע לכניסה הקרקעית הבלתי נמנעת שתפגוש את החמאס בעיר התחתית שבנה במשך שנים.
כמפקד במחלקת סיור בצנחנים שגזרת יחידתו הקבועה היתה רצועת עזה, עברתי ב-20 שנות מילואים חמישה צווי 8. כולם לתוך הרצועה. אני מכיר היטב את עזה ואת קן הצרעות הנמצא בתוכה. ולכן המחשבה על מלחמה קרקעית כל כך מפחידה אותי. אבל ברור לי כמו שברור לכולם שהפעם אין ברירה וחייבים לשים סוף ליכולות הצבאיות של החמאס ואף לשלטונו ברצועה.
יש לנו עכשיו חיילים רבים – סדירים ומילואימניקים – שחלקם דרוכים לקראת המערכה בצפון וחלקם בדרך ללחימה בעזה. אני מתפלל בתוכי לשלומם ומחזק בליבי אותם ואת משפחותיהם על התגייסותם למלחמה הבלתי נמנעת שנפתחה על ביתנו. הם ממש נלחמים על מנת שנוכל להמשיך ולחיות כאן. זו לא סיסמא, זו מציאות.
המלחמה הזו היא הכרח כי לא יכול להיות שמה שאירע לנו על אדמת אירופה – שחיטה של משפחות ושליפתן מביתן ללא כל הגנה, חוזר בוורסיה אחרת על אדמת ארצנו! זה הזוי וזה מקומם אותי שבא לי לצעוק לשמיים!!!
חיים ילין, לשעבר ראש מועצה אזורית אשכול וחבר בארי, מופיע לאחרונה לא מעט בטלוויזיה. הדברים שלו, שפת גופו השבורה, עיניו הכחולות העמוקות והדומעות ושבר ליבו מרסקים אותי כל פעם שאני רואה אותו. הוא כל כך נוגע לי ללב והכאב שלו עובר לי ישר לווריד.
חיים אמר הלילה - כשנשאל אם יחזור לבארי - שהחמאס איבד כל זכות להיות שכן שלהם וכעת זה עומד או הם או אנחנו. אם החמאס לא יהיה יותר וניתן יהיה לחיות לצד הרצועה ללא פחד – הוא יחזור. אם לא, אז אין לאן לחזור.
חיים הביע כוח אדיר ואמונה ביכולת של החברים שנותרו בשיקום הקיבוץ ובתנאי שידעו בוודאות שהמקום בטוח. איזה כוח יש לקהילה לעבור את מה שעברה ולדבר על אפשרות של שיקום – בתנאי שיהיו תנאים לכך.
כשנשאל אם יש משהו אופטימי בתוך המצב הכואב הזה חיים אמר ללא היסוס שהוא שם את מבטחו בחיילים וברוח הקרב שהפגינו. אמר שהם התקווה הגדולה והכוח הגדול שלנו. אני כל-כך מזדהה איתו. ועכשיו, גם לנו יש שם שליחים שנלחמים שלחיים יהיה לאן לחזור ושלא יהיו עוד טילים על ישראל. הם ללא ספק הגיבורים שלנו ואני מחזק אותם ואת המשפחות שלהם שנותרות כאן בדאגה גדולה לשלומם.
ולסיום קצת תחושות של אופטימיות...
אני לא יכול להתעלם מהנאום המרגש, הנוגע והעוטף שביידן נאם היום. מדהים איך מנהיג של מדינה אחרת הייטיב לתאר בשפה זרה, במעט מילים, במבט חודר ומלא כנות ורגש ובאופן כה מדויק את התחושות שלי ואולי של עם שלם. עם שהמתין לשמוע מילים עוטפות ממנהיגו שלו וקיבל אותן ממנהיג של מדינה אחרת.
הרגשתי שיש מי שרואה אותי, את הכאב האדיר שלי וגם הרגשתי שאני מוגן. שיש מי ששומר עלי וידאג שלא יחסר לחיילנו דבר. הרגשתי כאילו הוא מדבר אתי באופן אישי ומביע מולי תמיכה ללא תנאים וללא פשרות, תמיכה שמחבקת אותי ומחממת את ליבי. וואו!! איזה בוסט של חיזוק. הייתי ממש זקוק לזה!!
ואחרונים חביבים – אזרחי המדינה שמתגייסים מתוך הכאב וההלם ותורמים כל מה שרק צריך לפליטי העוטף שאיבדו את ביתם ולחיילי צה"ל היקרים שלנו. התרומות מחממות את הלב, מאחדות אותנו ומחזקות.
'אחים לנשק' הפכו ברגע מגוף הלוחם במדיניות הממשלה לגוף התומך בחיילים בכל וואקום שנוצר עקב גיוס המילואים ההמוני. מרגש עד דמעות לראות את רוח הנתינה שגם אצלנו בקיבוץ שותפים רבים לה.
כולי תקווה שהניצחון יגיע במהרה ועם מינימום של נזקים בגוף ובנפש בצד שלנו כך שכל פליטי העוטף יוכלו לחזור ולשקם את בתיהם ואת חייהם.
בימים כאלה, כמו בימי הקורונה, כל כך בולט וברור כוחה של קהילה.
אני שמח וגאה להיות חלק מקהילת גן שמואל ומקווה שנמצא את הדרכים לסייע בשיקום הקהילות האחיות שלנו.
פשוט הייתי חייב להוציא את התחושות שלי על הכתב...
עילם
טורים ב"דף הבית" | הסבר
נשמח לתת במה לטורים שלכם ושלכן!
הדעות המפורסמות אינן מייצגות את המערכת ומטרתן להרחיב ולקדם את השיח. כל דעה תהיה חתומה בשמו או בשמם של המפרסמים.ות, ולא יתפרסמו דעות אנונימיות או בזהות בדויה.
הניסוח יהיה הולם ומכובד, עם טיעונים לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.
לא תהיה התערבות בתוכן. הדעות יקראו ויערכו לטובת בהירות, דיוק, שפה נאותה וארגון של הטקסט, במידת הצורך.
מותר ורצוי להגיב! ניתן להשתמש במנגנון התגובות הפנימי של העלון (שם המשתמש והסיסמה הם מס' החבר.ה שלכם.ן), ו/או לשלוח טור תגובה שיתפרסם בעלון העוקב. תגובות לא ענייניות - לא יתפרסמו.
במידה וישלחו טורים בעלי תוכן שנוי במחלוקת מזכירי הקיבוץ יפנו אל הכותב ויכריעו לגבי הפרסום.
