אומרים שהיה פה שמח | מן הארכיון

…היינו 18 אנשים בקבוצה. כן, 18 בסך הכל. אז, בתחילת שנות העשרים… וביום זה, בטו בשבט של שנת 1923, היה זה בוקר שטוף שמש, נשארו שתי חברות במטבח להכין צהרים והיתר – כל היתר – יצאנו ל”בירכה” לנטוע עצים בשטח הפנוי שלנו.

ומסביב סוגר עלינו יער עבות אשר איכרי חדרה נטעוהו בסוף המאה הקודמת והעצים עומדים בתוך בצה מכוסה צמחיה עשירה וצפופה, בבצה רוחשת יתושי קדחת, גדלו ועצמו והיו ליער של ממש.

ובימים ההם, בהם מסופר ספור זה, הביאה הקק”ל מומחה ידוע לייעור, ומומחה זה בלווי מארחיו הגיע באותו היום לחצר הקטנה שלנו, והנה ריקה החצר מאדם. “איפה החברים?” שואלים האורחים. “החברים יצאו לנטוע עצים” – עונות המבשלות.

דחופים ממהרים האורחים לבירכה והם מוצאים אותנו בעיצומה של הנטיעה. “מה אתם עושים פה?” שואל אותי המומחה באנגלית רהוטה שלו, “נוטעים יער” עונה אני. מבלי להביט סביבו, מטיח מומחה זה לעומתי: “יער נוטעים אתם? הוא יגדל כמו ששערות תגדלנה על כף ידי”… מומחים אלה…

ומאז היות העצים בני שלוש, כורתים היינו אותם מדי שנה כי שאלת העצים היתה בימים ההם אחת החשובות. הם שימשו לנו כחומר הסקה לכיריים ולחמום מים ולאפיית לחם. ומי אינו זוכר את חטיבת העצים בימי הגשמים, מתחת הסככה שליד המטבח הישן?


ובאחד הימים, היה זה ב1922 או אולי ב1923, פרצה שרפה בשדות והאש התפשטה וקרבה ליער של בירכה ואף אחזה בעצים. ופתאום התחילו להגיע לאזנינו קולות נפץ אדירים אשר נמשכו כל אותו היום. היו אלה התפוצצויות שנגרמו – הדבר התברר לנו לאחר מכן – ע”י תחמושת רבה אשר הצבא התורכי הנסוג בפני הבריטים הטמינה ביער מעין רואה; באה האש וגילתה אותה…


וזוכר אני – ממשיך רודי – את אחד הימים המאוחרים יותר, עת יצאנו לבירכה לכרות עצים. עומדים אני השניים משני עברי העץ העבה, כשהמשור שבידנו מתנועע בקצב ומנגן את מנגינתו. הנה קרובים אנו למרכז הגזע, ולפתע נשמעת שריקה צורמת במנגינת המשור, כאילו הוא נתקל במתכת.

מתחילים אנו לנסר את העץ מעברו השני ושוב מתנגן המשור ושוב חוזרת השריקה. בין כה וכה מתנועע העץ אנה ואנה ונופל תחתיו. ומה רואות עינינו? – באמצעו של הגזע תקועה סכין מטבח גדולה, אותה הסכין אשר שימשה לפריסת הלחם באחת מארוחות הבוקר שלנו לפני שלוש שנים והיא נעלמה בנסיבות מסתוריות…


כיצד נטענו בימים אלה בביצות? שואלים אתם. בסירות. כן, בסירות. עולים על סירות, או מיני דוברות עמוסות שתילים, משיטים אותן על פני הבצה ומשליכים לתוכה שתילי אקליפטוסים ייקלט כאשר ייקלטו. דרך אחרת לשתילה לא היתה כי הבצה היתה טובענית מאד וסכנה רבה לשקוע בה.

וחלק מהשתילים נקלט – עינינו הרואות!


תודה מיוחדת לאריאל שבולת על הסיוע בפינה

שתפו :

Subscribe
Notify of
0 תגובות
Inline Feedbacks
צפייה בכל התגובות
0
נשמע לשמוע את דעתך!x
דילוג לתוכן