שלושה שירים וכמה מילים אישיות בסיום ארבע שנים כחברת מזכירות (מי שארוך לו/לה – השירים יספיקו).
מֵעֵבֶר לְרַעְיוֹנוֹתֵינוּ
עַל רַע וְעַל טוֹב
מִשְׂתָּרֵעַ שָׂדֶה.
אֶפְגֹּשׁ אוֹתְךָ שָׂם.
(ג’לאלדין רומי)
האתגר הגדול בפורום רחב והטרוגני כמו המזכירות, הוא הקשבה אמיתית וכנה למי שחושב.ת שונה ממני.
תמהיל הא.נשים בפורום מכיל מגוון דיעות ועמדות וזה הרעיון: לקבל החלטות משותפות למרות השונות בצרכים, ברצונות, ובתפיסות העולם.
יש בי הערכה גדולה למזכירות הנוכחית, ולהובלה העניינית והמקצועית של איריס ועילם כמזכירים, על היכולת להשקיע שעות רבות בהקשבה, להעמיק בהבנת המחלוקות, ובניסיון המתמיד למצוא את ‘דרך האמצע’ שמבוססת על חשיבה של ‘גם וגם’ (בשונה מאו/או, דרך כוחנית ומעוררת התנגדות בקרב מי שדעתם נדחתה).
בדרך הארוכה הזו, יש לעיתים כעסים, תוקפנות, רגישויות וכד’, ובכל זאת – היכולת ‘להיפגש בשדה’ כל פעם מחדש, משכללת את ההקשבה, מורידה אגו ומגדילה את האמפטיה בפורום.
התוצאה מיטיבה לכולנו, א.נשים וקיבוץ – ההחלטות טובות יותר, מרביתן מקבלות הסכמה רחבה בקלפי וזו עדות ליצירת הסכמות.
מְעַנְיֵן
שֶׁבְּעִבְרִית
אֵין חַיִּים בְּיָחִיד
(סבינה מסג)
זה לא סוד שאני ‘תומכת שינוי’ ונכנסתי למזכירות כדי לקדמו – וכך אכן עשיתי, כשהבעתי דיעה ושיקפתי את הפערים שאני רואה בין ‘היש’ ל’מוצהר’ בדיונים השונים ואת הצורך להתאים את עצמנו למציאות המשתנה, ומתוך בחירה ופרואקטיביות (ולא מתוך משבר או קביעת עובדות בשטח).
בדרך, הקשבתי לעומק לקולות האחרים והייתי מעורבת בעיצוב תהליך ציבורי שיפגיש את כולנו בשדה, לשיח אמיתי וכנה, מתוך הבנה שאורחות המקום צריכים להתאים לכולם ולכולן, ולא להתמשך רק מכח האינרציה או בשל חשש משינוי. בנוסף, אני מאמינה שעצם התהליך תורם ומפתח תקשורת בינינו וחוסן קהילתי ושהאלטרנטיבות – שיש נסיון מעשי רב לגביהן בקיבוצים רבים – ראויות להבחן באמת.
ראוי לקחת השראה מניסיוננו במזכירות. דיונים מורכבים שהתקיימו בה באורך רוח ובכבוד הדדי (דוגמת סוגיית הקליטה לאחרונה ממש), מוכיחים שהקשבה אמיתית ואמפתית, כבוד לצרכים השונים וחשיבה משותפת ויצירתית – כל אלה מניבים הצעות חדשות שהתפתחו תוך כדי התהליך ומסייעים לכולם.ן לצאת ממנו אחרת מאיך שנכנסנו. נדמה לי שכולנו השתנינו בדרך. וזו עוד השפעה מבורכת: השתנות/התפתחות פנימית ומוביליות בעמדות בתוך המזכירות. כלומר, העובדה שאין היתקעות בעמדות הראשוניות מלמדת על הקשבה אמיתית ועל חשיבה פתוחה, ואלה חשובים בקהילה חיה ורב-דורית כשלנו.
אַחֲרָיוּת
בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
פּוֹרֵחַ הַיּוֹם
(לְיוֹם)
הַקַּקְטוּס הַזֶּה שֶׁשְּׁמוֹ
לֹא יָדוּעַ לִי
וְאִם אֲנִי לֹא אֶרְאֶה אוֹתוֹ
מִי יִרְאֶה ?
(אגי משעול)
לסיום, משהו שהתנסח לי ממש לאחרונה, ובמיוחד לנוכח המציאות הקשה בארץ והתחושה של התקיעות והאין-אונים.
שהנטייה האנושית היא להתמקד ב’מה לא’ וכמה רע המצב ולשים את האחריות מחוצה לי. ואולם, באותה מידה לפחות (בעיני יותר), צריך להשקיע ב’מה כן’. אחריותנו כמזכירות גם לראות תמונת עתיד, לשרטט אסטרטגיה, להמחיש מה ניתן לקדם ולפתוח מרחבי יצירה ותקווה של מציאות אלטרנטיבית חדשה. זו אנרגיה הרבה יותר סוחפת ומחייה, והיא גם תנאי לעתיד טוב יותר וליכולת המשותפת להפוך משבר להזדמנות.
בקיבוץ – מתוך הכרה בטוב הקיים, בהון האנושי רב הפוטנציאל, במשאבים משותפים רבים (כולל רוחניים, תרבותיים, קהילתיים), בערכים חברתיים שחודדו בשנה זו, ממקום של עוצמה אני חולמת ומאחלת לנו שנדע להקשיב למגוון הקולות ולראות אופק פתוח.
למזכירות יש אחריות להתרומם מעל השוטף (שתמיד מציף ובולע), ולהוביל באומץ תהליך ששואל שאלות, ולא ממהר לסגור. תהליך שמפגיש את כולנו בשדה כדי לנסח את הרצון האישי והמשותף. איך זה יקרה? מה נכריע להיות? אין ידיעה מוקדמת, היא תתבהר מתוך התהליך. היא תתגלה מתוך פתיחת הראש ופתיחת הלב אחד.ת לשני.ה, ובהמשך גם הרצון יפתח. וכידוע, אין דבר העומד בפני הרצון!
אני מאמינה שזרעי העתיד כבר כאן. אנחנו רק צריכים להסכים לגלותם. אני מודה מעומק הלב לכל חברי וחברות המזכירות על המסע המשותף, שגילה לי עוד על עצמי ועל שסביבי, ואפשר לי לפעול מתוך אהבה למקום ודאגה לעתידו המיטיב.
שני