“בדרזדן: העיר השביעית בגודלה בגרמניה, החליטו בעלות הברית ליישם בפברואר 1945 שיטת הפצצה חדשה: מאות מפציצים הטילו טונות רבות של פצצות במקום ממוקד יחסית, כדי ליצור סופת אש ענקית. הרעיון היה פשוט אך מחריד: מדורה ענקית תיוצר ותעלה באש את העיר ואת אלו הנמצאים בה”.

“הבה וניזכר במספרי ההפצצות שצה”ל סיפק בימים הראשונים. בין 7 עד 12 באוקטובר הופצצו כ- 3,600 מטרות ובערך כמחציתן היו “מטרות עוצם” חישוב פשוט מראה שבממוצע כל שתי דקות הופצצה מטרה. יוצא אפוא שתהליכי ה”הפללה” במהלך עשרים הימים של קמפיין ההפצצות נמשכו בין שניות לדקות בודדות. לא התקיימו דיונים רציניים, לא נראה שהופעל ריסון עצמי, כך “ההפללה” שחוקרי צה”ל ביצעו לאותן אלפי מטרות במשך כחודש ימים היו ריטואל: הן לא בדקו בדיקה רצינית של “נזק אגבי” ואושרו בקצב שלא היה כדוגמתו בעבר. (עמ’ 70 – 71).

הפרק הראשון כאמור מתמקד בהיבט אחד ומרכזי בפוליטיקה של נתניהו – חיזוק חמאס – התנגדות למדינה פלשתינאית אינה אלא לשון אחר עבור שימור הסכסוך. הרי כל אדם סביר, הבקיא ולו במעט במתרחש באזורינו, כותב רז, יודע שהארץ הזאת כבר מחולקת בפועל בין שני העמים, שאף אחד מהם אינו עתיד להתנדף מחלקת האדמה עליה הוא יושב – ואף על פי כן, ישראל משמרת את אדנותה על הקרקעות הפלסטיניות. (לממשלה הנוכחית יש שאיפות ליישב גם את עזה ולבנון). רז מסיק מכך שהתנגדות לחלוקת הארץ משמעה המשך הכיבוש הישראלי בשטחים שנכבשו ב-67′.

ראוי לשים לב, מדגיש רז, שהדיבור על “שימור” או “ניהול” הסכסוך יוצר גם הוא עיוות מסוים בהכרת המציאות. הסכסוך לא “נשמר” ועומד על כנו, אלא מתפתח ומשתנה תדיר ומכלה את חייהם של רבים. אמרו איפה, שמי שמעוניין למנוע מדינה פלסטינית תומך במודע גם בשימור הכיבוש ובמצוקה שהוא יוצר ומשכפל מזה שנות דור. בתנאים הנוכחיים, כותב רז, כל תיאור אחר הוא בגדר זרית חול בעיניים. בהמשך הפרק רז מצביע על ההטמעה של מושג נוסף שהפך פופולרי בשנים האחרונות (ואני מוסיפה, במכבסת המילים של נתניהו): “הכלת” חמאס.

רז, היסטוריון רציני, מצביע על מדיניותו של נתניהו שהובילה לסכסוך הנוכחי, הבלתי נגמר: מהומות מנהרת הכותל, הבנייה בהתנחלויות ופרשת “הר חומה” הנסיגה מבקשת ההסגרה של אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית של חמאס. (ישראל נסוגה מבקשת ההסגרה של אבו מרזוק, המסוכן מאד). “החלטתו של ראש הממשלה, שכיהן בתפקיד מזה חודשים אחדים, לפתוח את מנהרת החשמונאים בכותל – מנהרה להובלת מים שנחפרה בתקופת חזקיהו מלך יהודה ושהיוותה במשך שנים אטרקציה ברובע היהודי – נתקבלה על אף התנגדותם של רוב גורמי הביטחון ושרי הממשלה, ותוך התעלמות בוטה מהמלצתם לפתוח את המנהרה במסגרת הסכם עם הוואקף המוסלמי השולט בהר הבית. גם עמי איילון, ראש השב”כ דאז, טען שיש לתאם את פתיחת המנהרה עם הוואקף, השולט בהר הבית, עם ערפאת כשותף לתהליך המדיני, ועם המלך חוסיין.(עמ’ 20).

נתניהו, פחות או יותר על דעת עצמו, תוך עקיפת הגורמים המוסמכים, ובידיעה שכל שינוי בהר הבית שאינו מתואם עם הסמכות המוסלמית באתר, הוא בגדר גפרור בוער ליד חבית חומר נפץ, בחר לפעול בצורה חד צדדית ובלי שום הכנות מוקדמות ברמה הדיפלומטית והביטחונית כאחת. (שם).

במקביל למדיניותו להחלשת הרשות הפלסטינית וערעור מעמדם של חלק ממנהיגיה, פעל נתניהו דה פקטו באופן שחיזק את ארגון החמאס – אויב הרשות – שבאותם ימים ציין עשור להיווסדו, ונמצא בנקודת שפל כשקבוצת מנהיגיו העיקרית הייתה כלואה בכלא בישראל. אחת הדוגמאות הנשכחות לראשית מערכת היחסים המעסיקה אותנו היא פרשת (אי) הסגרתו מארצות הברית לישראל של מוסא אבו מרזוק בשנים 1995- 1997, כאשר האחרון כיהן כראש הלשכה המדינית של חמאס. (עמ’ 23). רבין היה בעד ההסגרה, אבל בראשית אפריל, לאחר שצחי הנגבי נפגש לשיחה עם ראש הFBI, ישראל הרשמית החליטה “להשעות” את בקשת ההסגרה של אבו מרזוק, שהוגשה שנה וחצי קודם לכן. (עמ’ 27).

לאורך השנים התבטא נתניהו בפומבי מספר פעמים בדבר הרצון לחלק את הארץ ולהקים מדינה פלסטינאית, הבולט בהן הוא נאום בר אילן, אבל מסתבר שזה היה נאום שמטרתו להפיס את הגורמים בישראל ובעולם, לנתניהו לא הייתה אף פעם כוונה להתקדם בערוץ הזה, והוא אף פעם לא הביא את העניין לדיון בממשלה. (עמ’ 33).

נתניהו ניהל קמפיין בחירות תוקפני ואגרסיבי בבחירות 2009 והכריז חזור ושנה שלאחר שייכנס למשרד ראש הממשלה הוא יביא למיטוט שלטון חמאס. אך כל זה נועד להמונים המפוחדים ולא היה לזה כל קשר לתוכניותיו האמיתיות. הפניית הזרקור בקמפיין הליכוד לחמאס הייתה אסטרטגיה של המפלגה עוד מהבחירות שנערכו ב2006. (מצמרר לראות כיום את סרטון הבחירות שהופק, עם שחקנים הנראים כמו מחבלי דאע”ש הפולשים לישראל בטויוטות לבנות, סרטון הבחירות הפך למציאות כאובה בז’ באוקטובר).

לאחר ניצחון החמאס בבחירות שהתקיימו בראשות הפלסטינית בינואר 2006, הוחלט לצאת בסיסמה חדשה: חזק מול החמאס – בנימין נתניהו”. (עמ’ 35).

הנהגת חמאס, שמשום מה פרשנים ישראלים מייחסים לה חוסר רציונליות משווע, ידעה היטב להבדיל בין מלל שנועד לצרכים ישראלים פנימיים לבין מעשים בפועל. כשאבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית של חמאס נשאל במאי 1997 אם פיגועי הטרור של חמאס בישראל ב-1996 לא סייעו לניצחון של בנימין נתניהו בבחירות מול מפלגת העבודה, הוא קבע ש”אלו דברים בטלים”, והוסיף שלא ניתן להטיל על חמאס אחריות על כך.(עמ’ 35).

לאחר שבעה באוקטובר, הציבור הישראלי יודע שתחת הנהגת נתניהו “צירי האספקה” רק התחזקו: כמות אדירה של אמצעי לחימה נכנסה לרצועת עזה במשך שנים – על אף הסגר היבשתי והימי שישראל מטילה עליה. דרך מנהרות רחבות מתחת לגבול ישראל מצרים (ציר פילדלפי), המאפשרות אפילו תנועת כלי רכב בתוכן, רבות דובר לאחרונה על המימון האינטנסיבי שקטאר ואיראן מספקות לחמאס, אבל מעט מדי תשומת לב הוקדשה לפרקטיקה עצמה של הברחות הנשק, שהביאה להפיכתו של חמאס לאירגון בעל יכולת תקיפה משמעותית. “על רקע זה מטרידה במיוחד השאלה כיצד התאפשרה הכנסת כמות הנשק והציוד הצבאי לרצועה” תהה ההסטוריון רברהם סלע והוסיף: מטרידה לא פחות השאלה עד כמה נחשף צה”ל לנתונים על היקף אספקת הנשק לרצועה, ומה נעשה כדי לגרום למצרים למנוע זאת. (עמ’ 37).

בגליון הארץ של שישי האחרון, 22.11.24 התפרסם בכתבת שער כי שני יועצים בכירים בלשכת נתניהו, יונתן אוריך וישראל איינהורן) עשו קמפיין לשיפור תדמיתה של קטאר, איינהורן ברח מאז לסרביה, איתה אין לנו הסכם הסגרה, אוריך נחקר ע”י השב”כ, גם צחי ברוורמן ואלי פלדשטיין מלשכתו האפלה של נתניהו נחקרים בשב”כ, נגד אוריך עומד לצאת כתב אישום, אם פלדשטין לא יעיד נגד הבוס שלו, הוא צפוי לשבת עשרות שנים בכלא.

דוגמה נוספת למכה שהנחית נתניהו על אבו מאזן (ולטובתו של חמאס) היא עסקת שליט, בה שוחררו 1027 מחבלים בתמורה לשחרורו של חייל אחד. פרשה זו מלמדת עד כמה קצר הזיכרון ההסטורי של הציבור הישראלי. נתניהו התנגד במשך שנים ארוכות לבקשות חוזרות ונשנות של הרשות הפלסטינית למחוות ישראליות בדמות שחרור אסירים פלסטינים… ההחלטה של נתניהו לשחרר את האסירים במסגרת הסכם בלעדי מול החמאס בזמן שאותו נתניהו התנגד באותן שנים בעיקשות לבקשות צנועות בהרבה של אבו מאזן – חיזקו את אירגון הטרור ברחוב הפלסטיני בצורה שלא היה לה תקדים עד אז. (עמ’ 44).

המהלך של נתניהו (בעסקת שליט) אותת לשחקנים הפוליטיים השונים באיזור מסר ברור: באמצעות טרור ניתן להגיע להישגים ממשיים ואילו דרך הדיפלומטיה – לצד תיאום בטחוני ענק ושיתוף פעולה בין הרשות וכוחות בביטחון הישראליים שליט חיזקה את חמאס והחלישה את הרשות – וכך גם המלחמות האחרונות בעזה. (עמ’ 45).

על אף נסיונות חוזרים ונשנים מצד אבו מאזן, נתניהו סירב להיפגש עימו לדיון על התנעת מגעים. יתר על כן, נתניהו אף הטיל איסורים על בכירים במערכת הביטחון ובצה”ל להיפגש עם דיפלומטים אמריקאים שביקשו לקדם תהליך מדיני. איסור זה הופעל למשל כשמרטין אינדיק פעל באזור ב2013. הדברים הגיעו לכך ששנה לאחר מכן, כשנודע לנתניהו שהשרה ציפי ליבני נפגשה עם אבו מאזן, הוא שקל לפטרה. “מעולם לא ראינו את ביבי זועם ברמה כזאת, אמרו אישים שהיו בקרבתו של ראש הממשלה כשנודע לו דבר הפגישה.( עמ’ 50).

דו”ח מבקר המדינה על תהליכי קבלת החלטות בקבינט בסוגית עזה והמנהרות התת קרקעיות עד מבצע צוק איתן, הוא אחד מכתבי האשמה החמורים ביותר שנכתבו נגד ראש ממשלה מכהן – על אף שלא ניתנו בו המלצות אישיות. (עמ’ 67).

ישנו קשר ישיר, הדוק, בין העובדה שנתניהו מנע במשך שנים ארוכות דיון על עתיד עזה. (כלומר הוא חייב את הסטטוס קוו ברצועה). לבין הסתרת סוגית המנהרות מהצמרת הפוליטית. התבטאויותיהם של מספר שרים בימי המבצע בעניין זה הן מאלפות, ונזכיר את חלקן… הן מאפשרות להתוודע לאופני הפעולה הפוליטיים המניפולטיביים עד מאד של נתניהו, הרלוונטיים גם לימינו). כאן בא פירוט של דברים שאמרו גלעד ארדן ונפתלי בנט, מוזמנים לקרוא בספר. (עמ’ 68).

לטענתו של רז, יש לראות את הטרור של החמאס ככלי בידי אינטרסים גדולים יותר במזרח התיכון, ובעולם בכלל. רז מזכיר לנו שכיום 67 אחוז מאוכלוסית עזה הם מתחת לגיל 30, 50 אחוז מתחת לגיל 18). שכבה גדולה מאד של צעירים נולדו בשנות האלפיים, ולא מכירים מציאות חיים בלי החמאס (כמו שצעירים רבים בישראל לא מכירים מציאות חיים ללא נתניהו בשלטון, אפ”ב)…(הצעירים)  התחנכו במוסדות החינוך והדת של החמאס, וצרכו את המדיה שלו. התוכן שם מבוסס על “שנאה יוקדת לישראל, שלילת אנושיותו של דמות היהודי ונכונות לטבוח בו, וכן להקרבה עצמית למען היעד הזה” פעילי חמאס הצעירים, לא אלו שבהנהגת חוץ המתגוררים במלונות פאר ונוהגים במכוניות יוקרה במדינות שונות במזרח התיכון – הנושאים על גבם רובי קלצ’ניקוב  ומשגרי RPG, הם קורבנות של אינדוקטרינציה ארוכת שנים, הקורבנות הללו, ללא כל ספק, יורים ומתפוצצים בהתאם לפקודות. (עמ’ 120).

זו שאלה מרתקת איך חוגים “דמוקרטיים” ו”נאורים” בעולם, החיים בתוך מערכות דמוקרטיות וליברליות שבהן הם יכולים לדבר בחופשיות ולפעול בחופשיות יחסית, מסוגלים לראות בחמאס צורה לגיטימית של תנועת שחרור… התקינות הפוליטית שהם כבולים אליה עולה על נכונותם להאזין לדבריהם הכנים של הקורבנות של אותו משטר “משחרר”, שהרי הקורבנות העיקריים של הטרור שחמאס מפעיל כדרך קבע הם הרוב המוחלט של 2.2 מיליון התושבים העזתיים החיים באחד האיזורים הצפופים ביותר בעולם, ומוחם מופגז ללא הרף בתעמולה נוראית בזמן שהם חיים בעוני מנוול. (עמ’ 120-1).

מסך הבורות שנתניהו הניח מול חברי הקבינט שירת את הקו הפוליטי שלו מול חמאס. אדם שמילא תפקיד בטחוני בכיר סיפור לימים כי נתניהו “היה היחיד בדרג המדיני שהבין לעומק את משמעות האיום.( עמ’ 69). רז מראה איך במקרים לא מעטים, הייתה הסכמה שבשתיקה בין נתניהו ובין יחיא סינוואר, ששיאם הוא אולי אותו פתק בכתב ידו של סינוואר “סיכון מחושב”. נתניהו הימר על חיי ישראלים, ואף הגדיל את ההימור, ותמיד הפסיד.

הספר הוא כתב אשמה כלפי בנימין נתניהו, שעד ל7.10.23 היה ראש ממשלה במשך 16 שנה, ולכן האחריות על האסון הגדול ביותר שארע לנו מאז השואה מוטלת עליו. הנסיונות הנואלים “להפיל” את האחריות על המפגינים נגד ההפיכה המשטרית בקפלן, אחים לנשק, שקמה ברסלר הם נבזיים ומזכירים משטרים פשיסטיים. ההסטוריה תשפוט את נתניהו, בן ההסטוריון הזחוח והלא חכם, ומורשתו העיקרית תהיה שואה על אדמת ישראל.

קצת מטופש “להתנבא” על משהו שארע כבר, אבל אם מסתכלים על הרכבה של קואליציית נתניהו, הא.נשים הלא ראויים ולא חכמים, שנמצאים בה, ניתן היה לנבא שטוב, לא יצר מהקואליציה הזאת. אחד הנתונים שהפילו אותי לרצפה היה אחוז המתגייסים לצה”ל בקואליציית נתניהו (איני יודעת את המספר הנוכחי, אחרי הצטרפות מפלגתו של גדעון סער בצעד נכלולי לקואליציה). המספר הוא 40 מתוך 64 חברי קואליציה לא שרתו בצה”ל, או שרתו שרות מקוצר ביותר (דרעי כמדומני שרת 4 חודשים, כדי להגיד ששרת בצה”ל). רק במשפחתו של שר השיכון גולדקנופף יש כ- 30 משתמטים בכל רגע נתון. אותו גולדקנוף התבטא שהקיבוצניקים בעוטף אחראים לשואה שארעה להן.ם, ושאל “למישהו רע פה?” רמות כאלה של ניתוק לא חווינו כאן מעולם. אותו גולדקנופף, מחסידות גור הידועה לשמצה, עשיר מאד, עוזר רק למגזר שלו, ולא יודע היכן נמצאת מטולה, שכיום, שנה וכמעט חודשיים אחרי האסון ש”נפל” עלינו, היא שרופה ומופגזת יחד עם 42 ישובים נוספים בצפון. “למישהו רע פה?” לגולדקנופף בטח שלא רע פה, הוא מיליארדר (יש ברשותו כמעט חצי מיליארד דולר), והוא ישן מצוין בלילה, היות ואף אחד מבני משפחתו לא נמצא בעזה או בצה”ל.

הספר מומלץ מאד למי שרוצה להיזכר וללמוד על מה הוביל אותנו לאסון הגדול ביותר מאז השואה, וחשוב במיוחד לנוכח ניסיונותיו הנואלים של נתניהו וחבורתו לכתוב מחדש את היסטוריה, ולשנות את הנרטיב כדי שלא יואשם במדיניות שהובילה לאסון הזה.

העידן שלנו הוא עידן שבו אפילו אין יומרה לעיכוב אחרי האמת. כפי שאמר הפרסומאי של הליכוד, ישראל איינהורן, שנמצא בכוורת של נתניהו (כעת ברח לסרביה אחרי שהתברר שעשה קמפיין לקטאר, מדינת אויב), יש “מאבק בין אג’נדות”. כמה מאיתנו נחשפים לעיתונות סבירה, למחקרים היסטוריים רציניים כמו זה? כמה מאיתנו זוכרים את כל נפתולי הסכסוך הפלשתיני? ומה ממשלות נתניהו עשו לפני עשור או עשור וחצי? אנחנו “מותקפים” ע”י חלקי מידע, שרובו מגיע אלינו מהונדס, לפי האג’נדה של מוסר המידע, הרשתות החברתיות עם סוכני הכאוס שמפעילים אותן, לא מיטיבות את המצב. לכן הספר הזה מיועד עבור מי שרוצה ללמוד בצורה רצינית על מה שהוביל כאמור לאסון שבעה באוקטובר.

אסיים בפסקה מתוך הספר:

בתוך שוק הדייסות האידאולוגיות שבאמצעותן מתווכים לציבור את המציאות החברתית, תזות או קונספציות “ניהול הסכסוך” ו”צמצום הסכסוך” הפכו להיות הסברים דומיננטיים למדיניותו של נתניהו כלפי הפלסטינאים בעשור ויותר האחרונים שבמהלכם “קפא” המשא ומתן עם הפלסטינים וישראל שולטת ביד רמה בשטחי C, המהווים כ60 אחוז משטחי הגדה. “הניהול” או “הצמצום” מכנסים לתוכם מושגים שונים כיד המלך: “הכלת” חמאס, מדיניות “הפרד ומשול”, “שלום כלכלי” ועוד. יהיה אשר יהיה המושג העדכני והיעיל יותר למטרות הסברה ברגע נתון מנקודת מבטו של שלטון הימין, כל המלל הזה נועד… לספק לגיטימציה לנתניהו ולימין הפוליטי… ולהרגיע את ספקות הציבור, שנדרש אחת לזמן מה לבלות במקלטים או להתאבל על מתיו. “יתכן שבארצנו ללא הכול הולך, כמו שאמור היה ללכת” כתב ברכט, אבל איש אינו יכול לפקפק בכך שהתעמולה טובה”. בפועל, בין ההסברים שנועדו לציבור לבין מה שמתרחש בצמרת הפוליטית, אין שום קשר. נתניהו לא “מנהל” או “מצמצם” דבר. למעשה, נכון יהיה יותר לומר שנתניהו מנצח על מדיניות כיבוש (וכיבוש זו מציאות פוליטית, משפטית וכלכלית מוגדרת). עמ’ 85.

מוזמנות/ים לקרוא את הספר, שנמצא בספריה. אני תוהה אם לאורך ההיסטוריה היה מנהיג מדינה שמימן את האויב הכי מר שלו, אויב שאפילו לשנייה לא הצהיר שהוא מקבל את נוכחותנו כאן, ומטרתו להשמיד אותנו. וכמה מקיאווליסטי צריך להיות כדי לממן את האויב הזה.