“עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל” אמר הנודר. ולא עזר לנו במאום שזכרנו הכל ולא סלחנו. ונפרמה אי-סליחתנו בשולי ההיסטוריה.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ויהי ערב ויהי בוקר היום השני.

ויהי ערב ויהי בוקר, היום ה-564.

ו”הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט”.

הציווי התנכ”י הוא “זכור”: “זכור את אשר עשה לך עמלק”.

אנחנו העם בעל הזיכרון הארוך ביותר בהיסטוריה, המשתמר מעל 4,000 שנה, מאז יצא אברהם אבינו מחרן שבארם-נהריים לבוא לכנען – היא ארץ ישראל, ומאז כולנו רואים בה בית לעם היהודי.

ב-2,000 שנות גולה היו מעשי גבורה של יחידים וקבוצות קטנות, לצד רוב של תפילות ותחנונים. והיום, במלאת 80 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית, ו-77 שנה למדינת ישראל, אנו לכאורה ניצבים באותו המקום בו יש לחדש נדרים בני כמעט 2,000 שנה: לזכור ולא לסלוח.

מתוך מדבריות הכאב, הררי היגון ומתוך אוקיינוסים של צער, נמשיך ונישא את זכר כל הנספים בפוגרומים ובשואה, ולדבר בם לדור ודור.