שיר-סיפור לחג | ערכה: עמירה הגני

יולי סלטון, בת חמש שנים,

בשמלה לבנה וזר שושנים

חוגגת עם סבים, אחים והורים

את חג שבועות – הוא חג הביכורים

המון רב ושמח היום התקהל

על דשא גדול בקיבוץ גן שמואל

זה חג מפורסם ברחבי ישראל –

כל מי שראה התפעל והילל

יולי נשאה את סלה בגאון –

גזר, תפוח, בננה ומלפפון.

עם סבתא ישבה לה, על הברכיים

עליזה ושמחה ומוחאת כפיים

לתרועת החליל וצלילי השירים

צועדים על הדשא נושאי ביכורים,

והך בתופים והך במצילתיים –

ויולי בגזר נועצת שיניים

מביטה ביונים שהמריאו אל על –

הגזר מפיה נשמט ונפל

כך הוא ניצל בטרם חוסל

סבתא אספה אותו, שמה בסל –

איזה מזל…

באים הפַלָחים, נושאים שבולים,

אבות עם בנים מביאים יבולים,

יולי צובטת עינב מן הסל,

וסבתא רואה ולוחשת: “חבל…”

“יעלו רפתנים” קורא מיקרופון

יולי טועמת מלפפון,

נוגסת, לועסת – ממש נהדר!

היה מלפפון? – כמעט ונגמר..

עולות על הדשא בנות חמודות

מניפות סליהן וביחד רוקדות,

יולי מוצאת לה תפוח בסל,

עוד רגע וגם אותו היא תאכל –

אך פרי גני, מלוא הטנא רב פאר

הלך ופחת, אבוי לא יישאר

בסל תפוח נגוס, גזר פצפון,

קליפת בננה ורבע מלפפון

אבל אז בדיוק קול קרא ברמה:

“ילדים, ביכוריכם שאו לבמה!”

ואבא את יולי הרים עם הסל,

הציץ לתוכו וממש נבהל

ושאל: מה, הסל מחוסל?

יולי הזילה דמעה קטנטנה,

היא באמת הרי לא התכוונה,

זו רק אי-הבנה, גם אמא אמרה:

“כמו דניאל בשנה שעברה”

אבא הבין וחיבק את בתו,

יולי ומאיה הביאו איתו

סליהן לבמה עם קטנים וגדולים –

אף אחד לא בדק מה נשאר בסלים

רקדו הן ושרו שם סביב הבמה,

עם כל הקיבוץ ועם כל הנשמה:

“סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים,

מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים”