בעוד שהתרד הטורקי מעדיף תקופות של קור ואת עונת החורף (ומומלץ לשתול אותו כבר בסוף הסתיו, כשמתחיל להתקרר), התרד הניו זילנדי מעדיף חום ולחות. הוא בכלל חובב של חולות ודיונות – בעיקר חופי ים – ויודע להסתדר יפה באזורים מדבריים, למרות שגם ב”קור” של החורף הישראלי הוא צומח יפה.
באוסטרליה וניו זילנד הוא גדל כבר אינספור שנים, והאבוריג’ינים והמאורים המקומיים ליקטו אותו והשתמשו בו למאכל. קפטן קוק, שהגיע לחוף המזרחי של אוסטרליה בשנת 1770, חשש מאוד שמלחיו, הניזונים רק מאוכל משומר, יחלו בצפדינה (הנגרמת מחוסר בויטמין C). לכן, בכל פעם שהגיע לחוף, חיפש עלים ירוקים טובים לאכילה לשיפור תזונתם.
באוסטרליה מצא השף הבוטנאי שלו את הטטרגוניה, ולאחר שנהנו ממנה וממעלותיה התזונתיות, הם הביאו אותה איתם הביתה לאנגליה. האנגלים, חובבי עלים ירוקים, אימצו לחיקם את הצמח האקזוטי, ובתחילת המאה התשע עשרה הוא גדל באופן נרחב בגינות הירק האנגליות. אלינו הוא היגר כבר במאה שעברה, וניתן למצוא אותו צומח בר אף לחופי הים התיכון, בעיקר באזור השרון (מחדרה עד תל אביב).
התרד הניו זילנדי פחות רגיש למזיקים ומחלות מהתרד הטורקי ונחשב לעמיד יותר ובעל צמיחה מהירה יותר ממנו, כך שהוא גם דורש פחות ריסוס והדברה בגידול המסורתי בקרקע.
אצלנו בחממה, בגידול ההידרופוני, התרד הניו זילנדי משגשג. הוא שולח שלוחות של גבעולים ועלים לכל עבר ומבצע צמיחה מחודשת לאחר כל קטיף. הוא גדל במהירות ועליו בשרניים ועסיסיים בהשוואה לתרד הטורקי.
איזה אוכל פרסים הכי אוהבים לבשל?
אורז!
כי אתה שם כוס אורז ומקבל סיר מלא.
איזה אוכל פרסים לא אוהבים לבשל?
תרד!
כי אתה שם סיר מלא ומקבל כוס אחת..