בישראל סוגת הביוגרפיה צוברת תאוצה רק בשנים האחרונות. זהו ז’אנר תובעני מאד, יש למצוא ולקרוא (בארכיונים, אצל קרובי משפחה וחברים) אלפי מסמכים, לראיין את מי שנותר בחיים ומכיר את נשוא הביוגרפיה, ולארגן את החומרים סביב נרטיב כלשהו.

לעתים יש להתעמת עם עניינים לא נעימים שבתחום הפרט, שיכולים להכעיס את נשוא הביוגרפיה, קרובי משפחה שנותרו בחיים, חברות וחברים. כמו למשל בביוגרפיה שאמנון דנקנר כתב על דן בן אמוץ, אשר בעקבותיה ובעקבות עניינים נוספים שנחשפו על חייו, בן אמוץ הפך לדמות מוקצית בתרבות הישראלית, אחרי שהיה גיבור תרבות, סופר ואמן במשך שנים רבות.

זוהי סוגה ”לא משתלמת”, כיון שהיא כרוכה במאמץ רב. לאחרונה קראתי את הביוגרפיה המצוינת שד”ר מוטי זעירא כתב על יגאל מוסינזון, ואני מחכה שיהיה לי זמן לקרוא את הביוגרפיות שכתב על תרצה אתר, נעמי שמר והמלחין דוד זהבי. קראתי כמובן גם את שתי הביוגרפיות שנכתבו על בנימין נתניהו, של בן כספית ושל מזל מועלם, כאשר הראשונה טובה יותר לטעמי.

שפירא, שאומצה בגיל צעיר, פותחת את ספרה בזיכרון של אמה המאמצת: ”האירוע המכונן התרחש כך (לפי סיפורה של אמא רוזה): הם הביאו אותה אליהן הביתה, הבית היה מלא אנשים, בני משפחה ובני עיר, אחד ממשפחה ושניים מעיר. והיה גם תינוק בבית. כל העיניים הופנו אליה. היא הייתה מנומסת ונחמדה. אכלה ושתתה בפה סגור ואמרה תודה. ואחר כך אמא רוזה עשתה לה אמבטיה, הלבישה אותה פיז’מה חדשה, השכיבה אותה במיטה מוצעת בכלי מיטה רעננים ומעומלנים וכיסתה אותה. ומסביב עמדו כל בני הבית, כולם בני עשרים עד ארבעים. חוץ מהתינוק לא היו שם ילדים, וגם לא זקנים. והיא אז אמרה, מן הסתם בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים: ”כל כך טוב כאן. אני יכולה להישאר פה?” באותו רגע, (לפי הסיפור של רוזה) החלו הדמעות להישפך כמים. כל אחד נזכר בילדים שלא שרדו. אחים, אחיות, בנים, בנות, שלא נולדו. שיכלו להיוולד, ושאולי גם לא ייוולדו בעתיד. זה היה רגע של פורקן, של אבל על העבר שנכחד, ואולי גם של תקווה לחיים חדשים. זו הייתה ההתחלה.” (עמ’ 7).

אניטה כותבת על עצמה בגוף שלישי: ”היא הייתה אמורה להתחיל את לימודיה. לפי אזור הרישום היא השתייכה לבית הספר יבנה. אבל בית הספר בלפור היה קרוב יותר לבית, וגם נראה טוב יותר. המנהלת יהודית הררי, סופרת, מחלוצי ארץ ישראל ובוניה, אישה דעתנית, סירבה להיענות לבקשת רוזה, העולה החדשה, לקבל את הילדה לבית ספרה. רוזה הורתה לילדה להמתין לה מחוץ לחדר המנהלת, נכנסה לחדרה של הררי וסגרה את הדלת אחריה. כשנפתחה הדלת, היא התקבלה לבית הספר בלפור. היא לא ידעה אז שכדי לשכנע את המנהלת, פרסה רוזה לפניה את תולדות חייה הקצרים, ושהכל נרשם בכרטיס של אחות בית הספר.” (עמ’ 19).

”היא נרשמה לכיתה א’, את שמה החליפה המורה לחנה, ואמא רוזה הכינה לה כיסוי רקום לספר הקריאה הראשון שקיבלה, ועליו פרח והשם ”חנה”. הפעם היא התמרדה: אני אניטה, ואניטה אשאר. די לנשף המסכות! וכך היה. מעכשיו אני אניטה, אין יותר זהויות מתחלפות.” (עמ’ 19).

במבוא לספרו מגלן, צוויג מסביר את הדחף שגרם לו לספר את סיפורו של מגלן: הרגש שגרם לו לכתוב את הספר הוא רגש הבושה. צוויג הפליג באוניה מפוארת לארגנטינה, נהנה מאד מהמסע, ומכך שעל אוניית הקיטור המפוארת עליה הוא מפליג אין את טרדות היומיום. אבל אחרי שבוע – מאס בהפלגה, וחיכה כבר שהמסע יגמר והוא יגיע למחוז חפצו.

”לא עברה יותר משנייה אחת, אם בכלל, מרגע שזיהיתי את קוצר הרוח שלי – וכבר התחלתי להתבייש. הנה אתה נוסע לך בספינה שאין בטוחה ממנה, אמרתי לעצמי ברוגז, בהפלגה שאין נעימה ממנה, ולרשותך כל מותרות החיים… במלון זה שאין שני לו אתה יכול לבחור לך בשעת הארוחה כל מאכל וכל משקה, הכל מצוי לך בשפע, כבמגע קסם, כאילו נישא לכאן בידי מלאכים. אתה יכול להיות בגפך ולקרוא ספרים, ולחילופין מוצעים לך משחקי סיפון ומוזיקה וחברותא ככל שתתאווה. אתה נהנה מנוחות מלאה ומביטחון מלא. אתה יודע לאן אתה נוסע, יודע בדיוק את השעה שתגיע בה, ויודע שמחכים לך רעים, בלונדון, בפריז, בבואנוס איירס.. וגם בניו יורק יודעים בכל עת היכן נמצאת הספינה… זכור, קצר רוח שכמותך, זכור חסר נחת שכמותך, איך היו הדברים פעם!

השווה נא רגע בין ההפלגה הזאת להפלגות של פעם, ובעיקר למסעות הראשונים של אותם הרפתקנים נועזים שגילו למעננו את הימים הכבירים האלה, את העולם כולו, ובוש לך! שער בנפשך איך יצאו אז אל הלא-נודע בסירות הזעירות שלהם, בלי לדעת את הדרך, אבודים לגמרי באינסוף, חשופים בכל עת לסכנה, נתונים לכל גחמה של מזג האוויר לכל ייסורי המחסור. בלי אור בלילה, בלי משקה מלבד המים הדלוחים והמעופשים שבחביות ומי הגשמים שנאספו, בלי מאכל מלבד הצנימים הקשים ושומן החזיר המשומר והעבש, ותכופות, במשך ימים על גבי ימים, גם בלי התזונה הדלה ביותר. בלי מיטה ובלי מקום מנוחה, בחום השטני, בקור האכזר. ונוסף על כך המודעות שאתה לבדך, חסר ישע בשממת המים האכזרית הזאת. חודשים ושנים איש בבית לא ידע היכן הם, וגם הם עצמם לא ידעו אנה פניהם.

בדרכם ליווה אותם רק המחסור, המוות הקיף אותם באלף צורות בים וביבשה… איש לא יוכל להציל אותם ממחסור ומסכנה, איש לא יוכל להודיע על מותם, על טביעתם. רק התחלתי להרהר במסעות הראשונים של מגלי הארצות הללו, וכבר בושתי ונכלמתי בקוצר הרוח שלי. מרגע שהתעוררה, לא הרפתה ממני תחושת הבושה הזאת במשך כל המסע. המחשבה על אותם גיבורים אלמונים לא הניחה לי לרגע.

הלכתי לספריית הספינה, ובחרתי לי באקראי כמה ספרי מסע. ומבין כל הדמויות והמסעות מצאתי את עצמי מתפעל יותר מכל מפועלו של האדם, שלדעתי הגדיל לעשות יותר מכל בתולדות חקר הימים, פרדיננד מגלן. האיש שיצא מסביליה עם חמש ספינות זעירות, במטרה להקיף את כדור הארץ כולו. אפשר שמדובר באודיסיאה המפוארת ביותר בתולדות האנושות: מאתיים ששים וחמישה גברים נחושים יצאו לדרך, ומהם שבו לביתם רק שמונה עשר; שבו אמנם בספינה אכולת רקב, אך על תורנה הונף נס הניצחון העילאי.

בספרים שמצאתי לא נכתב הרבה על אודות מגלן, על כל פנים – לא מספיק לטעמי. לכן, המשכתי לקרוא ולחקור לאחר שובי הביתה, וגיליתי בתדהמה כמה מעט סופר עד כה במעשה הגבורה הזה, וכמה מעט מזה מהימן. וכפי שקרה כבר פעמים רבות, הבנתי שהדרך הטובה והמועילה ביותר להסביר לעצמי משהו שאיני מצליח להבין היא לתאר אותו גם לאחרים.

כך, ולמען האמת להפתעתי המלאה – נולד הספר הזה. כי בעת ששחזרתי בנאמנות את האודיסאה שלו על בסיס כל מסמך שהצלחתי להניח עליו את ידי, הייתה לי תחושה משונה שאני מספר משהו בדיוני, מתאר את אחד החזיונות הגדולים, את אחת האגדות הקדושות של האנושות.” (עמ’ 7-8).

לא אספיילר לכםן לגבי סופו של מגלן, יתכן שתרצו לקרוא בעצמכםן…

קריאה נעימה ושבת שלום,

אסנת פיינזילבר ברדה