< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >
ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
ביום שבת התעוררנו כולנו לטירוף שפרץ פה. ישבתי בבית, לא מורידה עיניים מהטלוויזיה, עם מועקה עצומה בלב.
בערב כבר החלטתי שלא אוכל לעבור את התקופה הנוראית הזאת בלי לעשות משהו, לתרום, לעזור לאחרים.
ביום ראשון בבוקר, בעקבות מפגש מקרי בחדר האוכל עם גל סקוט בו סיפרה לי שגייסו חבר שלה למילואים ואין להם אוכל, החלטנו להתחיל לאסוף אוכל לארוחת הערב של החיילים.
משם זה התחיל להתגלגל, והמרפסת הצנועה שלנו הפכה לחמ”ל ציוד שלא מפסיקים לזרום אליו דברים, החל מאוכל מבושל ועד חטיפים, עוגות, מוצרי טואלטיקה, ביגוד חם ועוד.
לאורך כל השבוע הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל והוואטסאפ שלי התמלא בהודעות של חברי קיבוץ, נערים ואפילו ילדים חמודים המציעים עזרה – ברכישה, בתרומה של כסף, בהכנה ואפייה, בשינוע והסעה של הציוד לכל רחבי הארץ ועוד שלל רעיונות.
במהלך השבוע הצטרפו לעזרתי המוני חברים, ביניהם סתיו דוד ושני שלח בליווי עוד הרבה חבר’ה צעירים שנסעו בכל רחבי הארץ לפזר את החבילות אצל חברים מהקיבוץ שגויסו וביקשו את עזרת הקיבוץ בציוד. בשקט, בצנעה וללא פחד, הם מסתובבים להם מהצפון לדרום, מפזרים את הציוד לכל מי שרק מבקש ובדרך אפילו מחלקים שתייה קרה ופינוקים לחיילים במחסומים.
גדוד פיקוד העורף אותו “אימצנו” מביע את הערכתו באופן מיוחד, הם ממש אסירי תודה על תרומותינו והתמונות והסרטון המצורפים יעידו על כך.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אני רוצה להודות לכל החברים שמגיעים, מביאים, תורמים, סוחבים, מבשלים, מסיעים, זורקים מילה טובה ומביעים את הערכתם.
זה מחמם את הלב.
אופיר