< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >
ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
התמונות נדלו מתוך ארכיון הקיבוץ
בשבוע אחד נמוגו מעולמנו שתיים מהילדות הראשונות של הקיבוץ: חדוה רוזנטל-צפוני ודינה הניג-בולקה.
גילן היה כמעט כגיל הקיבוץ. מקבוצת הילדים הראשונים שנולדו כאן, עליהם נוסד החינוך המשותף, לא כאידיאולוגיה אלא כהכרח להגן על התינוקות והילדים: כשההורים גרו באוהלים או צריפים הילדים חיו בבתי-האבן כדי להגן עליהם מחום ומקור, מיתושי-הקדחת ומכדורי- המתנפלים בלילות.
הן היו בין הראשונות בעולם ובהיסטוריה שזכו להיקרא “בת-קיבוץ” ו”מוסדניקית”, יחד עם שאר ילדי הקיבוץ הראשונים (במשמר-העמק, המוסד החינוכי הראשון בעולם, משותף לכל הקיבוצים בארץ, אז).
חדוה שנשארה כאן כל ימיה, ודינה שעזבה ושבה באחרית ימיה, הותירו אחריהן משפחות עם נכדים ונינים באותה החצר הקיבוצית בה הן נולדו וגדלו.
כשאתם הולכים בדרך מחדר האוכל לאקליפטוסים הגדולים או לדק, תביטו שמאלה אל מבנה הרפת הראשונה, ותזכרו במה שסיפר שלמה הגני (אחיה של דינה) בראיון האישי שערכתי אתו: “כל ערב כשהיינו חוזרים מאוהל ההורים לישון, היינו נעמדים בפינה במקום שהיום מתחיל הדשא הגדול, נותנים ידיים ופותחים בריצה עד בית הילדים, כי רעשי שקשוק השרשראות של הפרות והגעיות שלהן ברפת היו כל-כך מפחידים…”
נעמי רוזנטל-לוי, אחותה של חדוה, סיפרה: “הקיבוץ והחצר נראו בדיוק כמו כפר אירופאי קטן”.
קיבוץ קטן וילדים בו מעט, וכל ערב החברים בתורנות קוראים ומספרים להם לפני השינה, ובשבתות לוקחים אותם לטיולים בעגלה היחידה עם הסוס, ומעשירים את עולמם ומקיפים אותם באהבה רבה.
וזה הבסיס וזה הבית בו הן גדלו וממנו צמחו דורות אחריהן ועדיין ממשיכים, כבר כמעט מאה שנה.
יהי זכרן ברוך.