יזכור | ניסים מנחם

יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו,

זיכרון שלא ישכח לעולמי עד, ולדורותיו.

כל אובדן שהפך להרדוף, כל פרח חטוף,

וכל אזרח שהופקר חשוף, כל גפרור שרוף,

ראויים לזיכרון שפוי, במרחב של שיגעון וטירוף.

חודש, חודש שלם מאז אותה שבת. קשה לי אפילו למצוא את המילים שיתארו את מה שאני מרגישה כלפי אותה שבת. חודש מאז שמשהו בנו נשבר ולא יחזור להיות אותו הדבר.

ומה עכשיו? אולי עכשיו נסתכל על העכשיו בעיניים, נעז לומר בקול ‘זה כואב’. יש ימים שאני עדיין מופתעת לראות את השמש בשמיים, כאילו איך היא עוד לא נשברת, אומרת ‘היום אני לא רוצה לזרוח, כי אין טעם’. והיא כל בוקר בשמיים, מזכירה לי שהיא שם גם כשקשה וכואב. וזה נשמע כמו משהו פעוט, לחשוב על השמש כשמסביב יש כל כך הרבה חושך, פחד ואי וודאות.

אני מרגישה כמו מעין חובה מוסרית בזמן הזה – להצליח להגביר את האור על החושך: אם זה בחיוך, מילה טובה או מעשה טוב למען הזולת (שהוא למען עצמי, שהוא למען הזולת… וחוזר חלילה).

אז ארשום לעצמי שינוי קטן שאליו אוכל להתחייב, להביט אל השמש כל בוקר ולזכור יש גם ביכולתם של בני האדם להפיץ אור.

השיר הבא מדבר על השינוי המיוחל:

הגיע הזמן | ניסים מנחם

הגיע הזמן, וזה ברור ומובן, לחשב מסלול מחדש.

גם אם מוחמד לא בא אל ההר, וההר לא ניפגש.

יבוא יום ונשאל, מי רצח וחמד את כבשת הרש,

עבר כל גבול, כפה את עצמו, ובכח שררה דרש.

הגיע הזמן לשנות כיוון בדרך המחשבה,

זמן לקיים שלום בינינו, ולהרבות באהבה.

מהנהר לים, ובכל העולם, בשקט ושלווה,

נשחק אמת או חובה, בין פירוק להרכבה.

למשל לשנות את היחס לשלטון, להון ולממון.

שינוי קטן בשם הרעיון, שיפריח את השיממון.

ימין ושמאל עד לאחרון, שינוי קטן שייתן המון.

נפסיק למנות הנהגה מדאיגה,

ונבין שעל גבינו הם עושים חגיגה,

יוצרים כאוס מוחלט, במזיד ובשגגה.

תודה שקראתם ושבת טובה,

ליאן