מזה זמן שלא פרסמתי, כי לא הרגשתי שיש טעם, וקצב הדברים לעיתים מסחרר ולפעמים תקוע, אז אני לא נאבקת, ונותנת לדברים את הזמן שלהם.
שנינו, ניסים ואני, יודעים שליצירתיות אין חוקיות, לא דוחקים בה, לא נותנים לה מדדים של הצלחה, וכשהיא באה אז אנחנו מברכים אותה. וכשהיא לא נמצאת, אנחנו יודעים שהיא כנראה מבקרת אצל מישהו אחר…
במציאות המעורערת, שבה כל אחד נתפס על ידי משהו, פצעים חדשים נוצרים או כאלו ישנים נפתחים מחדש. וזה יכול לתפוס כל אחת ואחד. הטקסט הבא נכתב בשבועות האחרונים, ומתאר את חוויות אישיות שאולי הן גם קולקטיביות.
פצעים | ניסים מנחם
לכל אחד יש פצע שמסרב להגליד.
לאחד בנפש, לאחד בעור, ומתחת לווריד.
יש פצעים שהותירו בנו צלקות קשות.
פצעים עם זיכרונות מכל מיני מלחמות.
פצעים וצלקות ,שלא עושים שום הנחות.
פוקדים בלי להודיע, ומופיעים בחלומות.
לכל אחד יש פצע שמסרב להגליד.
מן פצע כזה שאומר “אני כאן להכביד”.
יש פצעים רחוקים, שהם מעבר לגדר.
יש שמשאירים אותך מודע, חד וער.
ישנם פצעים מחזקים, שמזכירים להתגבר.
בזכותם מוצאים אהבה, ומקבלים את האחר.
לכל אחד יש פצע שמסרב להגליד.
מן פצע כזה, שלפעמים מציק להחריד.
פצעים שלא מתייבשים, שקמים איתך בבוקר.
מחיר של שיעורים קשים, שעולים ממש ביוקר.
לכל אחד יש פצע שמסרב להגליד.
כזה שמחבר אותו לעבר ומקפיץ אל העתיד.
יש פצעים של לוחמים, שחוזרים עם פוסט.
ישנם כאלה של פרידה, בעלייה למטוס,
ופצעים מעצבנים שגורמים לך לכעוס.
לכל אחד יש פצע שמסרב להגליד.
כזה שיושב בין עקב אכילס לגיד.
פצעים שמלמדים שזה בסדר לבכות.
פצעים שלוחשים שה’יותר’ הוא גם פחות.
פצעים אחרים, שהם נדר מופר בהבטחות.
לכל אחד יש פצע שמסרב להגליד.
כזה שלומדים לחיות איתו, אחד ויחיד.
יש פצעים שבונים בנו אמונה באל,
מזכירים לנו להודות, לברך ולהתפלל.
ומגלגול לגלגול, להמשיך להתגלגל
להבין שלכל פצע ופצע, אפשר להתרגל.
אנצל את הבמה הזו שניתנה לי ואומר שאם הטקסט הזה נגע בכם, או גרם לכם למחשבות, אל תישארו עם הכאב והפצע לבד, ודעו לבקש עזרה (זה חלק מהתהליך של לחיות עם הפצעים והצלקות).
שתהיה שבת רגועה, ומי ייתן ונראה סנונית ראשונה של הסכם חדש להשבת אלו שעדיין נמצאים בשבי החמאס.
ניסים וליאן