למורן יש הערכה אדירה לחינוך הקיבוצי לעומת גני ילדים עירוניים ולעומת חיי הילדים באתיופיה, שם הם שונים מאד.
בצעירותה למדה בבית ספר בו רק ילדים ממשפחות אמידות זכו ללמוד, בתוך חבורת ילדים שחוותה יחד את הלימודים ואת משחקי הילדות.
מורן זוכרת כמה הילדים היו מעורבים ועוזרים בחיי המשפחה, ואיך פעם בשנה יצאה כל המשפחה עם החמור להרים, עמוסי שקים, בשביל לחפור בחולות הצבעוניים ולקחת לכפר.
החול הצבעוני שימש לצביעת בית הבוץ והקש בו גרו, וליצירת כלי אוכל מחימר. גם הילדים לקחו חלק בעניין, והכינו לעצמם כלים קטנים ובנו תנור מלבנים ובוץ לשריפת כלי הקרמיקה. את שאריות הבדים קיבלו לתפירת בובות, וחייט הכפר היה אמון על תפירת כדור כדורגל.
החלום של מורן הוא לנסוע עם משפחתה לאתיופיה להראות לילדים איך הם חיו בילדותם. בתה של מורן התחנכה בגן שמואל. בנה הצעיר לא זכה לכך לצערה, אבל אוהב להסתכל יחד עם אחותו הגדולה בצילומים מהגן בקיבוץ.
מורן מרגישה קשר חזק ועמוק לקיבוץ, ומאוד אוהבת את עבודתה במפגש הצעיר.