7.11.2023
לפני 30 יום, התעוררנו לאסון ששבר אותנו לרסיסים; את הלבבות שלנו, את הבתים והיישובים בנגב המערבי ואת המדינה כולה. אנו מתכנסים הערב כדי לכאוב יחד, כדי לזכור ביחד ובאותה נשימה, גם לקום יחד מתוך השבר הגדול.
גם חודש אחרי, התמונות והעדויות, מעשי הזוועה והאכזריות הגדולה לא מרפים ורודפים אותנו כצל לאן שלא נלך.
הגוף כואב והגרון נחנק מדמעות. עוצמות הרגש גואות למימדים שלא הכרנו.
חלק מכל אחד מאיתנו נרצח ביום הארור ההוא ולא ישוב עוד. החיבור המיוחד הזה שיש לנו, הקיבוצניקים, שורף עכשיו מבפנים ולא נותן לנו מנוח.
אנו כואבים את כאבם כאילו שלנו הוא. כאב הנרצחים והחטופים, המשפחות שנקרעו וחורבן הקהילות. עמל כפיים של עשרות שנים – נמחק ברגע.
ומתוך הכאב הגדול מגיח הכעס. אבל הוא, אין לו מקום עכשיו כשחיילנו נלחמים בעזה. אז הוא מרוסן: מדינה שלמה חורקת שיניים וממתינה שאחרי שנבוא חשבון עם המרצחים, גם ההנהגה המדינית והצבאית שלנו תיקח אחריות על ההפקרות.
יש כאן שבר חסר תקדים באמון שלנו. חברינו נותרו חשופים ללא כל הגנה ונשחטו בביתם. המציאות הפכה לאשליה שהתנפצה לרסיסים בפרצוף שלהם ושלנו.
ועכשיו כבר אין ברירה.
המלחמה הזו היא הכרח.
ולצד המלחמה עשרות אלפי פליטים ומפונים זקוקים לבית, לביטחון, למסגרות עבור הילדים ולשקט. כ-90 מתוכם מצאו את דרכם אלינו ואנו שמחים ונרגשים לארח אתכם כאן ולספק תחושה של בית ככל שרק ניתן.
ולצד האובדן והשכול, ישנם סיפורי גבורה נועזים של חיילים ואזרחים, כיתות כוננות ושוטרים שחרפו את נפשם על הגנת הישובים ושחרורם מיידי המרצחים.
ובעורף – העם השסוע והמפולג ידע לשים את המחלוקות בצד ולהתגייס. אזרחים רבים פותחים את הלב והכיס ומסייעים לכל מי שרק צריך – בעורף ובחזית הלחימה. התרומות הגדולות מחממות את הלב ומפיחות בו תקווה.
“אחים לנשק” הפכו ברגע מגוף הלוחם במדיניות הממשלה לגוף התומך בחיילים בכל וואקום שנוצר עקב גיוס המילואים ההמוני. מרגש עד דמעות לראות את רוח הנתינה שגם בקיבוצנו שותפים רבים לה.
אנו נושאים תקווה שהניצחון יגיע במהרה שהחטופים יוחזרו במהרה למשפחותיהם הנושאות בסבל בלתי אפשרי ושחיילנו יחזרו שלמים ובריאים.
עילם