אתמול השתתפנו, איריס, ארנון ועילם, בסיור של מזכירי קיבוץ ומנהלי קהילות שארגן המטה השיתופי בקיבוץ בארי. ברצוננו לחלוק עמכם את החוויה המטלטלת שעברנו.

כביש הגישה לקיבוץ מאובטח ע”י חיילים שלא מאפשרים כניסה לקיבוץ למי שאין לו אישור רשמי לכך. הכניסה לקיבוץ שלווה ומגרש החניה עמוס במכוניות של חברים ומתנדבים המגיעים מדי יום להפעיל את המפעל, את ענפי החקלאות, את חדר האוכל ועוד. מרביתם לא מתגוררים בבארי ומבצעים מדי יום את הנסיעה. חלקם המועט מתגורר בקיבוץ. אלה שבחרו להישאר בקיבוץ חילקו את עצמם לצוותים המאכילים את החתולים, משקים את העציצים בבתי החברים, ריכזו רהיטים מהבתים שנפגעו לאחסון ועושים עוד פעולות שמטרתן לשמר ככל שניתן את כל מה שניתן לשמר בתוך הקיבוץ.

הגשמים של החודש האחרון עשו טוב לקיבוץ שבמשך שלושה חודשים עומד שומם. הדשאים ירוקים והגינות מטופחות. בהליכה מהחניה אל חדר האוכל, כשהעיניים סורקות את הקיבוץ, הוא נראה במבט ראשון ותמים כפי שהיה לפני השביעי באוקטובר – ללא פגע. ואז התחלנו את הסיור…

הסיור התקיים ע”י חברי הקיבוץ שהיו בקיבוץ ביום המתקפה האכזרית. במשך כשעה וחצי עברנו בין שכונות הקיבוץ והראש מתקשה להאמין למראות שהעיניים מעבירות לו. מאות המחבלים שפשטו על הקיבוץ בשביעי באוקטובר לא השאירו שכונה אחת ללא פגע. למעלה מ- 120 בתים נשרפו וחוללו ומרבית דייריהם נרצחו ונחטפו. נכנסו לתוך הבתים או מה שנשאר מהם. ריח השריפה עדיין מאוד חזק והמחשבות על הזוועות, הפחד והאימה שהתחוללו בכל בית לא נותנות לראש וגם ללב מנוח.

שמענו את הסיפורים האישיים שמאחורי חלק מהבתים. חלקם מעוררי פליאה והתרגשות על חברים ששרדו באקראיות מוחלטת או עקב פעולות אמיצות שבחרו לבצע, וחלקם מעוררי צמרמורת וכאב עמוק על רציחות מזוויעות וחטיפות. שמענו גם סיפורי גבורה נועזים של חברי כיתת הכוננות וחברים נוספים שחרפו את נפשם בהגנה על הקיבוץ.

התהלכנו בין השכונות והמעבר בין בית שכולו שרוף, שגינתו הושחתה ודייריו נרצחו לבין בית העומד לידו ללא פגע הוא קשה לעיכול. מי שהתמזל מזלו באופן האקראי שבו פעלו מרצחי החמאס – שרד. ומי שלא, כבר לא איתנו. וכנראה שבהחלטה של רגע, ביום המתקפה, יכלו להיות אלה חברים אחרים לחלוטין שנרצחו או שנותרו בחיים. את הכאב הזה ותחושת האשמה הזו נושאים עמם חברי בארי ששרדו את המתקפה לעוד שנים רבות.

גם החוויה של כניסה לבית שכולו שרוף ומפויח לחלוטין ואז במעבר חד אל תוך הממ”ד שנותר לבן וללא פגע הוא מעבר דרמטי. הדיכוטומיות שבין השחור והלבן ממחישה היטב, גם היום, את הגבול הברור בין חיים ובין מוות אכזרי, שדלת ברזל ללא נעילה היא זו שהפרידה ביניהם.

וכל הטרוף הזה מתקיים ברחבי הקיבוץ כולו שנשרף ונבזז ללא כל הגנה וחבריו נרצחים על השבילים והמדשאות או נשרפים חיים בבתיהם במשך שעות. רק כ-7 שעות מתחילת המתקפה החלו כוחות צבא משמעותיים לקיים לחימה בתוך הקיבוץ, שלושה טנקים נכנסו וקרבות עזים התקיימו במשך יממה עד שהקיבוץ חזר לשליטתנו. זה בלתי נתפס, מקומם ומשפיל וזה פצע פתוח ומדמם בקרביים של קהילת בארי.

לאחר הסיור הגענו אל חדר האוכל לארוחת צהרים. היה מרגש לראות את חדר האוכל פעיל ומלא בסועדים.

לסיום, התכנסנו במועדון ושמענו מפי מנהלי הקהילה על תלאות הדרך שעברו מהשביעי באוקטובר ועד היום, לאן פניהם ועם אילו אתגרים הם מתמודדים. קהילת בארי היא קהילה שיתופית חזקה וכעת היא מאותגרת בחזיתות רבות. האתגר המרכזי מתחיל בעצם כינוס הקהילה כמו גם בהחזרת היכולת לקבל יחד החלטות.

חברי בארי מפוזרים בין ריכוז גדול במלון בים המלח ועוד ריכוזי משנה בעין גדי, תל-אביב ומקומות נוספים. כל נושא המגיע לדיון מייצר קבוצות לחץ בעלות אינטרסים שונים ותהליך קבלת ההחלטות הופך קשה ולעיתים אף משותק. בארי בחרו לעבור באופן זמני לדיור שייבנה עבורם בצמוד לחצרים כאשר בחלק מהמערכות הקהילתיות הם יישענו על התשתית הקיימת בחצרים. 400 מיליון ₪ יושקעו בחצי השנה הקרובה ע”י המדינה על-מנת לשכנם בחצרים. תוך כדי, יחל אט אט תהליך הריסת הבתים שהושחתו בבארי ובניית אחרים במקומם. לא ידוע כמה זמן זה ייקח אבל ברור שמדובר במספר שנים. גם לא ברור מי יחזור לקיבוץ ומתי ובאילו תנאים. רב הנסתר על הגלוי וזה מאוד מאתגר לנהל קהילה בתנאים שכאלה.

ובינתיים, ישנם החיים. היום-יום. חלק מהמשפחות בוחרות שלא לחיות במלון אך מבקשות לקבל את המענקים והפיצויים מהמדינה לכיסן בעוד הן חלק מקהילה שיתופית. חלקן עם נרצחים וחטופים מה שמגביר את האתגר הניהולי. חברים, עובדי חוץ רוצים לחזור לעבוד אבל רכבים רבים של הקיבוץ נשרפו. מנגד, ישנם חברים רבים שעדיין לא מרגישים שיכולים לחזור למעגל העבודה עקב מה שעברו ואחרים שעובדים לוחצים על המערכת לדרוש ששגרת עבודה תוחזר לקהילה. אלה רק מעט מהאתגרים הרבים הניצבים בפני קהילת בארי בימים אלה שעל חלקם שמענו במפגש.

אנו מחזקים את הנהלת קהילת בארי על האתגרים העצומים שהיא נדרשת להתמודד איתם ומחבקים את הקהילה כולה שלצד החוסן הגדול שלה, מאוד פצועה וכואבת.

ברצוננו להודות ליניב (בארי) ודניטו (זיקים) שמנהלים את המטה השיתופי באופן מעורר השראה, על יוזמת הסיור וניהולו. היה חזק מאוד, מרגש, כואב וממלא בהמון אמפתיה והזדהות.

איריס ועילם.