קהילה יקרה,
אני שרון מיד מרדכי, אני מורה לאמנות בתיכון ומלמדת כרגע בבית הספר לתלמידים המפונים של חוף אשקלון.
אני נשואה לבן שאתם מכירים כקופו, מורה דרך וקצין מודיעין. שרת 4 וחצי חודשים ולפני שבועיים התנדב לחזור לשרת במשרה חלקית.
מהרגע שהוא חזר אל המשפחה ויכולנו להתחיל לחשוב על עתידנו אנחנו מחפשים איפה נגור בשנה הבאה ואיפה ילמדו הילדים. ובימים אלה מסתמן שאולי אפילו מצאנו. בין משמרות בחמ”ל קופו קופץ לבדוק דירות בחלק השקט של הדרום, אבל כלום עוד לא בטוח.
הקטע הזה נכתב עבור המזכירות היקרה שלכם כשדנה בעניינו. וקיבלתי את הזכות לשתף אותו עם כולכם.
אני מודה לכם על השותפות.
הבית שלי עומד ריק ואני מכתתת רגליים בכל הארץ לחפש לי בית אחר.
בבית שלי, ביד מרדכי, יש 4 חדרי שינה, 3 מרפסות, 2 מקלחות וממד 1.
ודשא אינסופי בכל צבעי הקשת
ומכונת כביסה שגם מייבשת
וכיריים אינדוקציה ומשכנתא נוחה
וסבים קרובים במרחק הליכה.
ושם אף אחד לא יגיד לי שאני לא שייכת
כי סבא שלי נלחם על הקיבוץ וסבתא ניקתה נשק.
אבל שם אי אפשר לעשות בעיות, כי מספרים להורים שלי שמבקשים התנצלויות.
ופה אף אחד לא מכיר אותי ואני לא של אף אחד, ואם עשיתי פאדיחות הם שלי בלבד.
כאן ארבעתנו בדירת חדר עם מחיצה,
אבל יש לי חדרוכל גם בבוקר ומכבסה.
וצל אינסופי של עצים עתיקים.
ולילות שקטים.
שקטים מפיצוצים אבל לא מדאגות- פה צריך לרוץ למקלט אם יש אזעקות.
אבל אין
ואם יהיו נסתלק לממד ה-1
שבו לא היינו 8 חודשים
כי אי אפשר להרים למקלט 2 ילדים לבד כשהבעל במילואים.
ויש באויר תחושה של סוף העולם.
יש תחושה של הלכה לנו המדינה.
יש תחושה של אין עתיד לעם היהודי ושכל החיים מלחמה.
יש תחושה של אולי לא נעשה עוד ילד בעולם הדפוק הזה.
יש תחושה של צריך לעשות עוד ילד, כדי שיהיה לילדים הרבה גיבוי, בעולם הדפוק הזה.
יש תחושה של סוף העולם.
אבל אין ברירה,
יש לנו ילדים לגדל מאושרים,
גם אם לא בקיבוץ שבו היינו מאושרים עד עכשיו.
ומתוך הסוף הזה אנחנו צריכים להתחיל חיים חדשים.
כל הקיבוצים תפוסים. מלאים בקיבוצניקים שמחפשים לעצמם קיבוצים בטוחים.
כל בתי הספר הטובים מלאים, כי לקח לנו קצת זמן להכיר בזה שלא נוכל לחזור לטובים והמוכרים.
הבן שלי התחיל השנה כיתה א’ שלוש פעמים ועבר שלוש דירות ושרד שני “מפגשים”.
ואולי נחזיר אותו הביתה במקום לחפש חדשים?
אבל איך אני אוכל להשכיב אותו לישון במיטה שעליה דמיינתי את כל מה שדמיינתי שיקרה לנו במשך 12 השעות שישבנו עליה ב 7.10?
ובכלל איך נרדם בלילות כששוב סוללה של תותחנים צומחות לנו בשדות?
וכשהפיצוצים ירעידו לי את החלונות אני לא רוצה להתנחם בזה שזה אש כוחותינו.
שהפעם לא ירו עלינו.
היינו רגילים כבר כמה שנים שיורים עלינו בחגים.
היינו רגילים כבר כמה שנים שכשמתחמם עולים על מזוודות ומתחפפים.
היינו קוראים לזה חג הקסאם ועושים מזה חופשה משפחתית.
אבל באותה השבת, בערב, כשהגענו למקום מבטחים,
מריחים מעשן, דואגים להורים,
בעלי נתן לנו נשיקה ועלה על מדים,
זועם על המדינה שהוא כל כך אוהב.
ומאז החופשה המשפחתית שלנו מתמלאת ומתמלאת באתגרים.
דור רביעי ביד מרדכי וחושבים לא לחזור לקיבוץ.
אל תספרו לקהילה בבקשה,
עצוב להם גם ככה לחזור למציאות החדשה.
ואין לי לב להגיד להם שאני לא חוזרת,
שאני מחפשת לי מציאות אחרת.
ובבקשה אל תגידו לבית שלי,
120 מטר גודלו אבל הוא בעצם תינוק, בן שנתיים בלבד.
וחיכינו לו 7 שנים
ובנינו אותו בשביל הילדים
ודמיינו איך נהיה בו יחד זקנים
והקפדנו לא לריב עם השכנים כי אולי הם יחיו לידינו כל החיים.
ובבקשה אל תגידו לסבים שאנחנו לוקחים להם את הנכדים.
ואל תגידו לילדים שאנחנו מזיזים אותם למקום שבו הם יהיו שוב חדשים,
הם אוהבים נורא לישון איתנו בחדר כבר חודשים.
זה לא נוח
זה קשה נורא
זה עצוב וזה מתיש.
וזה מאוד לבד
ככל שהזמן עובר אנחנו נשארים הבעיה של אף אחד.
אבל מזל משמים שלא הייתי במלון וכשכולם כבר נשברו, מהצפיפות ומהסטרס
ופשוט חזרו לגור תחת אש – לי הייתה כאן פינה שקטה לחשוב.
ומזל משמיים. הילדים שלי חיים בינתיים כאן בעולם השפוי שלכם.
ולא יודעים שהחברים שלהם מתרגלים בפעוטון ירידה למקלטים.
לא יודעים שאצל בני הכיתה נרצחו השכנים.
לא יודע שהמדריכה של דואון א-ב איבדה את אחיה ומחכה שאולי יחזירו מהשבי את השני.
לא יודעים שסבא של ניר ורוני חטוף.
לא יודעים.
ואם נחזור הם יגלו הכל.
הבית היפה שלי, הגדול,
מה ייתן לי עכשיו?
יש בו בידוד מדהים, לא שומעים את השכנים צועקים – אבל שומעים גם שומעים תותחים.
ותריסי אור חשמליים על 8 חלונות – לא מסתירים את החורשה שעוד שרופה מעבר לגדרות.
ומה תיתן לי עכשיו הגדר?
20 שנה יורים עלי טילים. אני חושבת שזה הספיק לי בנתיים.
אני מקווה שעוד נחזור ליד מרדכי כשהמלחמה תיגמר, יום אחד.
אבל בנתיים אנחנו מקימים בית חדש לעצמנו.
זה לוקח קצת זמן.
יש לכם קצת זמן בשבילנו?