חברות וחברים שלום

בשבוע שעבר השתתפתי יחד עם המזכירים בסיור שאירגן המטה השיתופי בקיבוץ בארי. את הסיור העביר שי הגי, בן 19, ששרד את ה-7 באוקטובר שעולמו ועולמם של חברי קבוצתו התרסק.

שי מספר על חבריו, שרובם נותרו בחיים עם משפחות מפורקות, באותנטיות מרסקת לב. דווקא הסיפורים על שנות הנעורים העליזות שעדיין טריות במוחו, עוזרים להבין את גודלם של החלומות שהתנפצו בזוועות. קהילת בארי חטפה מכה איומה והיא לאט, לאט אוספת את השברים. בהחלטה מורכבת החברים החליטו להמתין עוד חצי שנה במלונות ומגורים ארעיים המפוזרים ולעבור לקיבוץ חצרים, שם כבר החלו לעבוד על אתר קאראווילות שבו יגורו כשנתיים עד שמנהלת תקומה תסיים את שיקום המבנים והדרכים שנפגעו בשטחי הקיבוץ.

עוד על קיבוץ בארי ניתן לקרוא ב- תאריכון של ארכיון בארי שמתאר ביובשנות את ההתרחשויות בקיבוץ מיום הקמתו. המעבר בתאריכון מספטמבר לאוקטובר 2023 מצמרר.

קשה לתפוס את גודל המחדל הביטחוני, התחושה הכללית היא שכוח עליון דמוי ציקלון מפתיע פגע בבארי, אבל זה לא המקרה.

חוקרים באוניברסיטת אילינוי מצאו כי מבקרים בתערוכות העוסקות בשואה, הונעו במקרים רבים להתגייס למאבקים חברתיים בחייהם או בקהילותיהם, למען אנשים שנפגעו מאי-צדק. כולי תקווה שהמחקר הזה נכון, כך שמיד עם תום הלחימה, עם ישראל יתגייס למאבק להעביר את בנימין נתניהו מתפקידו. הסיורים בבארי נותנים תקווה שהמבקרים יפעלו בכיוון זה.

אני אופטימי לגביי שיקום שטח קיבוץ בארי, אמנם הצד של שיקום הנפשות של חבריו וילדיו ייקח שנים, אך אני מאמין שמרביתם יצמחו ויצליחו להמשיך בחייהם בקיבוץ היפה שבנגב המערבי.

בתמונה מעלה מעט צילומים מהסיור.

באחת התמונות מצולם ביתו של יוסי שרעבי, שעדיין חטוף בעזה. את סיפורו של יוסי שמעתי בסיור:

המחבלים פרצו את הממ”ד שלו והוא יצא בידיים מורמות ראשון ואמר להם תיקחו אותי ואת כל השאר תשאירו בחיים.

אף אחד לא נוגע בילדים. הם לא ירו בו, הם לקחו אותו אבל לפני שהם שמו אותו ברכב שמו את אשתו נירה ושלוש הבנות והשאירו אותם על הדשא. הבת הקטנה שלו, אורן, בחצי יד מורמת נופפה לו לשלום בתקווה שהוא יחזור.

תוך כדי שהם הושבו שם על הדשא, המחבלים התפנו לקרבות שהתפתחו שם באזור ואז נירה אשתו של יוסי שהיא אחות במקצועה התעשתה, לקחה אבן וניפצה שמשה של בית שהוא חצי שרוף והכניסה את שלוש בנותיה יובל אורן ואופיר, ועוד שבעה אנשים שהיו על הדשא הכניסה אותם דרך החלון לבית הזה.

המחבלים לא חשבו שמישהו יכנס לבית חצי שרוף וכשהם חזרו לדשא, הם לא ראו אותם. הם ניצלו בגלל התושייה של נירה, הם ישבו שם שמונה שעות בלי להוציא הגה מהפה. לאחר שמונה שעות חיילים חילצו אותם והחיילים הצילו אותם.

בתמונה נוספת מצולם בית משפחת בכר מקיבוץ בארי, למעט האח הגדול ששהה בצבא, שאר בני המשפחה היו בביתם ברגע שבו החלה מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס.
אבידע בכר, אשתו דנה, בנם כרמל בן ה-15 ובתם הדר בת ה-13.

בזמן המאבק הצליחו המחבלים לירות ופגעו באבידע.

גם דנה, האימא, נורתה. “שמעתי את דנה, את ה’איי’. היא אמרה ‘אבידע, קשה לי לנשום’, ואיבדה את ההכרה”.

בסוף הזוועה דנה וכרמל בכר נרצחו, אבידע והדר, שטיפלה בבני המשפחה לאורך כל האירוע, חולצו ופונו לבית החולים סורוקה בבאר שבע, מכיוון שאבידע שכב פצוע שעות רבות בשטח, הרופאים נאלצו לכרות את רגלו.

אסיים עם הספדה של פעילת השלום גדיר האני מעכו לוויויאן סילבר, אשת האשכולות, שנרצחה בקיבוץ בארי במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר:

“חמאס לא רצח את החזון שלך. אי אפשר להרוג את החמלה, האנושיות, הסולידריות והשאיפה לחיים בטוחים”.

שנדע ימים שקטים יותר,

ארנון כץ