ההתנדבות הייתה עבורי חשובה אך ברצוני לציין מס’ נקודות שעמדו בדרכינו:
במלון היו לא מעט גורמי התערבות. לא כולם אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי: משרד הבריאות מירושלים, משרד הרווחה, חוסן שדרות, השוה”צ, פיקוד העורף (שהפך לגוף המארגן בכל המלונות), נציגת המועצה האזורית תמר (אזור המלונות) וביום האחרון גם הצטרפה פסיכולוגית מש”פי (שירות פסיכולוגי ייעוצי) של מועצה אזורית אשכול.
חשוב גם לציין שבתוך כל הגופים היו כאלה שהתחלפו מדי יום וגם, שמי שהצליח לעשות עבודה טובה ומועילה לאו דווקא היו אנשי המקצוע.היו מצבים שקצת דרכנו אחד לשני על הרגליים, בחוויה שלי.
הבנו שחייבים ישיבות תיאום מדי יום, שחלקם היו עם הנהלת המלון שעשתה עבודה מדהימה אל מול המפונים (לעומת מלונות אחרים, שבהם חוויתי יחס פחות ידידותי כלפי המפונים).
ישיבות אלו תרמו לעבודה המשותפת של כל הגורמים, וזו שיטה דומה יותר לאופן העבודה שלי כעו”ס ותיקה.
קיבוץ מגן הפגין כושר ארגון מופתי במלון והקים ועדות לכל תחום. חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ הצליחו למנוע חדירת מחבלים לבתי הקיבוץ בשביעי לאוקטובר. אדם אחד מכיתת הכוננות נהרג והרבש”צ של הקיבוץ נפצע קשה.
ביום שהגענו החלו בני הנוער להיוודע על מותם של חבריהם מבית הספר, ואנחנו כאנשי מקצוע התלבטנו כיצד להודיע להם והאם לקחת להלוויה. כאמור, הארגון המופתי של קיבוץ מגן, גרם לריבוי ישיבות בינן לבין עצמם. לכל תחום מונתה אחראית. ייתכן שזו הייתה דרכם להתמודד עם הטרגדיה הבלתי נתפסת.
לנו, אנשי המקצוע, נתנו להתערב גם אם העלנו צרכים רק לאחר אישור מהם. אנשי כיתת הכוננות נשארו בקיבוץ והגיעו לבקר מדי פעם. נראה שהיה להם חשוב להישאר בקיבוץ ולא ראו עצמם יושבים בטל במלון. כנראה שזו הייתה דרכם להתמודד.
סיבה נוספת להישארותם בקיבוץ, הייתה הקושי שלהם עם תחושת מעמדם כגיבורים ששמרו על הקיבוץ. הם אלו שדאגו להביא לחברים שנותרו במלון ציוד נדרש מבתיהם.
היו לי שיחות מעניינות עם אנשי מגן והעובדה שאני קיבוצניקית כמותם סייעה לי. למדתי להכירם ולהוקירם. שיחות רבות בעיקר בערבים היו לי עם ותיקי הקיבוץ ולמדתי רבות על הקבוץ.
בתשובה לשאלתי האם הם באופיים קיבוץ מאוחד ומגובש השיבה אחת החברות שהם אינם מגובשים, ותרבות החגים טעונה שיפור, אך הכוח שלהם הוא בהתאחדות בעת משבר.
בלטה מאוד לעיניי מתיחות גדולה בין אנשי שדרות לקיבוצים. אנשי שדרות מפוזרים בכל המלונות ואינם יכולים להיות מאוחדים. כוחות הארגון של הקיבוצים אל מול עיניהם היו קשים עבורם. חשתי זאת חזק ושותפתי בכך רבות בעיקר מפי מפוני קיבוץ מגן, אך ידוע לי שזו הייתה האווירה גם במלונות אחרים. הדברים הגיעו לידי כך שאנשי כיסופים ביקשו לעבור למלון שבו מפוני קיבוץ אחר וזה אכן מה שקרה.
אופי העבודה שאפיין את התנדבותנו – גם שלי וגם של אייל, היה של שיחות ספונטניות עם אנשים (ולא כמובן בקליניקה כפי שאנו רגילים). אצלי זה היה בלובי המלון או במרפסת ואצל אייל במרפסות חדרי המפונים בעין גדי (שבשונה מאיתנו הצוותים המטפלים ישנו בחדרים סמוכים אליהם).
בשיחה ביני לבין אייל, בה שיתפנו זה את זו בעבודתנו, אייל סיפר כי לפי בקשת הקיבוץ הייתה לו בערב הגעתם פגישה קבוצתית עם אנשי הכוננות של עין גדי, ובשאר הזמן ערך שיחות ספונטניות רבות עם אנשי בארי ושדרות.
אייל ישב איתם על קפה וסיגריה (החוסר פורמליות לעיתים משחררת) ואפילו לקח אישה מבארי לבקר במלון אחר בו שהו אנשי בארי. למיטב הבנתי, לקיבוץ עין גדי לא הגיעו מטפלים רבים.
אייל מספר שהיו אלו ימים מאוד משמעותיים עבורו, וכך גם עבורי.
מאחלת לכולנו ימים שקטים ורגועים,
תלמה דאונוב