שמו של הספר: “המהפכה שלא הייתה” – קצת קשה להאמין, אבל בעידן שבו אנו חיים, עידן הקפיטליזם החזירי, שבו הפערים בחברה בלתי נסבלים, לחלק יש בקושי מה לאכול ואחרים מרוויחים עשרות מילוני ₪ ביום, כמו יצחק תשובה – שאוצר לאומי, הגז, ניתן לו במתנה.

לפי המרקסיזם (איני שולטת בדקויות בין קומוניזם למרקסיזם), יש קרבה יותר גדולה בין בני מעמד הפועלים בין מדינות שונות, מאשר בין בני מעמדות נמוכים לבעלי ההון באותה חברה. לפי תפיסה זו אני כבת למעמד הפועלים ארגיש קרבה גדולה יותר לפועלת סורית, מצרית, לבנונית וכו’ מאשר לבעלי ההון בלאום שלי.

המשפט האחרון בספרו של מרקס “הקפיטל” הוא “פועלי כל העולם התאחדו”, וזו המהפכה שלא קרתה.

לו הייתה קורית, ההון היה מחולק בצורה הוגנת יותר, לפועלים היה משולם שכר ראוי, ובעלי ההון לא היו משמרים אותו לעצמםן ומורישים אותו לילדיהםן. לא היו פערים בלתי נסבלים בחברה. כלומר, המרקסיזם כופר בלאום (במוסדות נוספים של השיטה הקפיטליסטית, כמו משפחה), ושואף ליצור עולם חדש, הוגן יותר.

לכן היה כה מעניין לקרוא את הספר הזה, ולראות איך אדיב התעצב בקיבוץ גן שמואל, על איזה קרקע הוא גדל, כיצד חונך.

יש לציין שלאדיב יש זיכרון מצוין וכישרון כתיבה, והוא מצליח להעביר בצורה מצוינת את הקרקע לגידולו, החל מילדותו, דרך המוסד החינוכי, שירותו הצבאי, הבגידה שלו (אמו, טובה אדיב ז”ל, אמרה בראיון דוקומנטרי כלשהו שאדיב לא יכול היה להיות מרגל, כי אין לו זיכרון כל כך טוב), שנות הכלא הארוכות והחברויות שיצר שם עם אסירים יהודים וערבים, השחרור, השנים בהן שהה בצרפת ובלונדון – שם כתב את הדוקטורט שלו בנושא ביקורת על הגישה האפולוגטית של ההיסטוריוגרפיה הציונית, והמסגרות האידאולוגיות שבהן התנגד לממסד הישראלי, שבשנים ההן היה שיכור כוח אחרי מלחמת ששת הימים (השם שלה מעיד על הרהב שהיה אז – ניצחון של ששה צבאות ערב בששה ימים).

אנו רואים זאת בהקשר הקטן שלנו, אבל אדיב רואה זאת בהקשר הכולל של מאבק בין אימפריות, רוסיה וארה”ב, כשאנחנו “הקבלן המבצע” של האמריקאים (הכינוי הזה הוא שלי).

אם כן, הספר הזה ממש במקום, למי שרוצה לשמוע על הפרשה מנשוא הפרשה. אדיב נותן הקשר רחב למעשהו, ומצדיק (ההיפך ממאשים) את החינוך האידאולוגי שרכש בקיבוץ, ובמיוחד מאמו, שהייתה אישה רחבת אופקים, הומניסטית ושואפת לצדק. הספר כתוב פרקים פרקים, אותם הוא מקדיש לבני משפחתו, לא.נשים שהכיר ופגש, למוסדות בהם למד ולתקופות שונות בחייו. וכך הוא כותב בפרק שהקדיש לאמו, טובה אדיב, פרק שכולו אהבה והערצה לאשה הזאת:

“אמא הייתה כשמה – “טובה”, אישה טובת לב בצורה בלתי רגילה. ברוח התקופה ה”חלוצית” היא לא חיבקה ונישקה, אולם הייתה נדיבה ומסורה לילדיה עד בלי גבול. אני זוכר שבתור ילד, בפעמים הנדירות שהייתי נוסע עם ההורים לתל אביב, היא הייתה נותנת כסף לכל מקבצי הנדבות שראתה, ואבא היה מגיב על כך בעצבנות. הוא לעומתה לא נטה לתת נדבות. גם משום שהיה חסכן, וגם משום שהוא פשוט לא שם לב למסכנים שישבו שם בצדי הרחוב. באופן כללי, אימא הייתה “מבזבזת” תמיד יותר מהתקציב הפרטי הקטן שהיה אז לחברי הקיבוץ, ואבא היה כועס עליה בשל כך. היא הייתה משיבה לו משהו בנוסח: “לא יקרה שום דבר אם נעבור על התקציב. נכסה את זה בתקציב של שנה הבאה” וממשיכה בשלה.” (עמ’ 18).

“…אהבתי גם את מאור פניה של אמא שבא לידי ביטוי ביחס החם והבלתי אמצעי שלה אל כל מי שבא לביתנו. אבא היה מתלונן (לפעמים) שאמא הייתה מביאה אילנו לדירה את כל “ילדי החוץ” שלא היה להם בית בקיבוץ. מאז שאני זוכר את עצמי, אמא קיבלה גם את כל חבריי הפלסטינים בסבר פנים יפות, ממש כפי שקיבלה את כל יתר חבריי. מאוחר יותר גיליתי את רדיפת הצדק שלה, ואת הזדהותה המוחלטת עם החלכאים והנדכאים באשר הם, בלי הבדל לאומיותם, צבע עורם ומעמדם. כתבתי לאחרונה ספר על הסוציאליזם הציוני ולנגד עיניי עמדה דמותה של אימא, שהאמינה באמונה שלמה באידאה הסוציאליסטית ובאדם באשר הוא, ואף על פי כן, חייתה בקיבוץ ציוני שהוקם על אדמות שנלקחו מהפלסטיני תושבי הארץ, ולא קיבל אותם לשורותיו.” (עמ’ 18).

“במהלך מאבקיה עם קבוצת הוותיקים נהגה אמא לומר שהם מנהלים את הקיבוץ דרך החור של הגרוש. אולם במחשבה מעמיקה יותר אני מבין היום, שזה היה מאבק בין שתי תפיסות שונות של הקיבוץ. על פי תפיסתם של הוותיקים, העיקר הוא הקיבוץ. כמימושו של הרעיון הסוציאליסטי הציוני. כתכלית לשמה. לפיכך, לפיהם, ה”אידאה” של הקיבוץ קדמה בזמן ובחשיבות לחברי הקיבוץ. לעומת זאת, לנגד עיניה של אמא עמדה תמיד טובתם של ילדי הקיבוץ, ומתוך כך, עניינו העיקרי של הקיבוץ היה הדאגה לשלומם ולרווחתם של ילדיו. בלשון השיח המרקסיסטי, ניתן לומר שגישתם של ה”בנימינאים” התאימה יותר לתפיסת ה”אוונגרד” של לנין, בעוד אימא התאימה יותר לדמות ה”אינטלקטואל האורגני” של גרמשי, הקשור למעמד הפועלים ומבטא את רחשי ליבו.” (עמ’ 21).

“בתחילת מאי 1982 התקיים בבית המשפט בתל אביב הדיון בעתירה שלי ושל לאה, לאפשר לנו להינשא. יום לפני מועד המשפט לקחו אותי מכלא כפר יונה לאגף “המעבר” בכלא רמלה… כך כתבתי גם בתצהיר שהגשתי לבית המשפט כדי לנמק את עתירתנו: הנני סוציאליסט בעל השקפת עולם מרקסיסטית, ומאמין באיחודם הדמוקרטי של ציבור העובדים הערבים והיהודיים – הרוב המכריע של תושבי הארץ הזאת – כפתרון האפשרי היחיד לקיומם. למען מטרה זו פעלתי משחר נעוריי, ועודני פועל … ואמשיך לפעול עד סוף ימיי. לפני למעלה מעשר שנים, הייתי מהפכן צעיר, ופעלתי בתנאים קשים של בדידות ועוינות ברחוב היהודי.. ועל כן התייאשתי מהדרך (הארוכה) של שכנוע דמוקרטי וחיפשתי קיצורי דרך… באמצעות אוונגרד יהודי ערבי… כדי להקים אוונגרד מהפכני זה נסעתי לסוריה במטרה לפגוש מהפכנים פלסטינאים השותפים לדעותי. מעולם לא התכוונתי לקשור קשר עם המודיעין הסורי… אולם בשנים האחרונות לשהותי בכלא, לאחר ניסיון ארוך ולימוד מעמיק, חזרתי בי מכל התפיסות הבלתי דמוקרטיות… שהחזקתי בהן בעבר. ברור לי שהדרך האפשרית היחידה לשנות את החברה הישראלית היא דרך השכנוע הפוליטי.” (עמו’ 267-8).

אודי אדיב נולד בקיבוץ גן שמואל. המראות הקשים שחווה כחייל בכיבוש ירושלים עוררו את התנגדותו למלחמה, ולאחר זמן קצר עזב את הקיבוץ והצטרף לארגון “מצפן”. בהמשך הקים עם כמה מחבריו ארגון מחתרתי, ויצר קשר עם איש פת”ח. בסוף 1972 נעצרו חברי הארגון, ואודי נשפט לשבע עשרה שנות מאסר בפועל. לאחר שחרורו מהכלא ב-1985 המשיך את לימודיו באוניברסיטת תל אביב ובקולג’ בירבנק בלונדון. ב-1998 החל ללמד באוניברסיטה הפתוחה, ומאז הוא פעיל במסגרות פוליטיות של השמאל וכותב בכתבי עת ובאתרים אקדמיים על היבטים שונים של הסכסוך. ספרו “הסוציאליזם הציוני: שברו של חלום” ראה אור ב2017. (נמצא להשאלה בספריה).

“הפגנת המחאה הגדולה נגד מלחמת לבנון בעקבות הטבח בסברה ושתילה, בספטמבר 1982, איששה את טענתי ביחס לשינויה של החברה הישראלית. אמרתי אז לחבריי בכלא, שההפגנה הזאת מעידה על עוצמת ההתנגדות הפנימית בתוך ישראל למלחמת לבנון, ושהשינוי הזה מחייב אותנו לשנות את הפרוגרמה שלנו למען הפיכתה של החברה הישראלית. מה שהשתנה אצלי עוד היה המחשבה על האוונגרד המהפכני, הפועל נגד הזרם, מתוך אמונה בצדקת דרכו. הבנתי אז, שאפשר גם לפעול אחרת, עם מחנה השמאל הישראלי יחד, ולא עוד נגדו ובנבדל ממנו. באותן השנים כבר ניתן היה לקיים אסיפות ודיונים פוליטיים בכלא, ובכל מוצאי שבת היינו מתאספים בחדר 16, ונציגי האירגונים היו מציגים, כל אחד בתורו, את האסטרטגיה והטקטיקה של ארגונו. באחת האסיפות האלה אני זוכר שאמרתי לפאדל, אחד הדוברים של פת”ח, “אתה דורש מיהודים שיכירו בזכויות הלאומיות שלך, אולם אתה מצידך אינך מכיר בזכויות הלאומיות שלהם”. (עמ’ 263).

“המאסר שלי, ובעקבותיו כותרות העיתונים ומאמרי הפרשנות באותם הימים היו בשביל ההורים שלי, בלי ספק, חוויה קשה מנשוא. עם זאת, יש לומר לזכותם, שהם מעולם לא התלוננו על כך באוזניי, ולא האשימו אותי ב”אסון” שהמטתי עליהם. בדיעבד אני חושב, שבתור חברי קיבוץ הם היו מוגנים במידה רבה מהלחץ של דעת הקהל ההיסטרית שרעשה אז סביב הפרשה שלנו. ייתכן כי אילו היו חיים בעיר, חייהם היו ממש בלתי אפשריים. כך, גם חוקרי השב”כ, ברוב פיקחותם, זיהו שזוהי אחת מנקודות התורפה בחומת השתיקה שלי בימים הראשונים של המעצר, ואיימו עלי שיעצרו את הוריי, אם לא אדבר ואספר להם על מעשיי. אמי לא אמרה כל מילת ביקורת על מה “שעשיתי להם”, אולם אבי נפגע הרבה יותר קשה ממנה. בעיקר, משום שהוא מראש התנגד יותר לדעותי “הקיצוניות” ולכל הפעילות הפוליטית שלי במסגרת ‘מצפן’, פעילות שנראתה בעיניו חסרת כל תכלית מעשית, ורק מנעה ממני ללמוד ולעשות משהו חיובי ו”מועיל” בחיים. מעצרי היה, אם כן, בשבילו מימוש כל חששותיו לגביי. בנוסף, במסגרת עבודתו, הוא שילם ככל הנראה מחיר גבוה יותר מאמא… לשניהם היה כמובן קשה מאד לקרוא את כל המאמרים העוינים, שהאשימו אותם ואת הקיבוץ באחריות למעשה המחתרתי שלי ולדעותי הכופרות בעיקר. אולם נראה, כי לאימא זה היה נסבל יותר, מאחר שהיא הבינה את המניעים שלי ואפילו הזדהתה במידה מסוימת עם דעותיי. אבא לעומת זאת קיבל את ההאשמות נגדי יותר כפשוטן, והיה לו קשה להשיב עליהן, לזכותו צריך לומר, שהוא שמר את הדברים בליבו, ואף פעם לא כעס או ביקר את מה שעשיתי במילים מפורשות. הוא גם היה זה שפנה אז לרן כהן, המזכיר, וביקש שהקיבוץ ישלם את שכר הטרחה של טוסיה כהן, עורך הדין הידוע שהם שכרו לי. לאחר שנים, סיפר לי רן כהן, שאבא אמר לו אז שאילו היה חי בעיר, היה מוכן למכור את דירתו כדי לממן את שכר טרחת העורך דין, אולם כל “הונו” וכל מה שעשה בחייו מושקע בקיבוץ”. (עמ’ 161-162).

“אבא אמר עליי אז באחד הראיונות לעיתונות: ‘אודי לא הלך לרגל או לחבל, אלא רצה להביא את הישועה לעולם. הייתה לו מגלומניה של איש צעיר, שגרמה לו לחשוב שהוא מסוגל להביא את הישועה. המהלכים של חייו מסוכנים וטיפשים, אבל צריך להבין את זה בהקשר של אותה התקופה’. זאת אמירה אופינית לאבא. במשך השנים הוא ידע להפריד בין הבקורת הקשה שהייתה לו על המעשה שלי לבין ההבנה ואפילו ההזדהות עם הכוונה הטובה שהייתה לי. באופן הזה הוא הצליח להבין ולעכל את מעשיי, ראשית בינו לבין עצמו, כאב האחראי, לטוב ולרע, למעשיו ולהשקפותיו של בנו; ושנית בינו לבין המקום, מול החשברה העוינת שמסביבו. הוא הסביר לחברי הקיבוץ בפרט, ולציבור הישראלי בכלל, כיצד ומדוע הוא, למרות הכל, תומך בי וניצב לצדי. בתור סניגור הוא גילה גם את היסוד החיובי שהיה טמון במעשה שלי. נראה שהוא מצא בי את היסוד האנושי האוניברסלי הניצב בסולם של התכליות מעל לנטייה הפטריוטית הבלתי אמצעית. זהו מן הסתם גם סוד כוחם של הסופרים, שהם יודעים למצוא גם אצל “החוטאים” את היסוד האנושי הטוב הטמון בהם.” (עמ’ 162).

מומלץ לקריאה, אין לי הסתייגויות לספר.

פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2023

אסנת פיינזילבר ברדה

*חיפה האדומה: אחד המאפיינים של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, בפרט בשנות העשרים והשלושים הוא, שעל אף המגמה הריכוזית שכיוונה את מנהיגיה ואת מבנה המוסדי, היא התפתחה במקומות שונים בצורות שונות. ללוקאליות זו של הארגון ההסתדרותי היתה השפעה רבה על הנעשה במרכזי הכוח של התנועה, בפרט במישורים של הטיפול בבעיות תעסוקה, בפנאי של הפועל וביחסים עם המעסיקים מחד ועם הפועלים הערבים מאידך.

תנועת הפועלים בחיפה הדגימה אולי יותר מכל ארגון פועלים מקומי אחר בארץ, את העצמאות היחסית הזאת. כמה מהסיבות לכך היו: אופייה הייחודי של חיפה כעיר מעורבת; ריחוקה ממרכזי קבלת ההחלטות; העובדה שלא התפתחה בה עיר עברית נפרדת; העובדה שהתרכזו בה, כבר משנות העשרים, תעשייה בעלת מספר גדול של מועסקים והיקף הון רציני, וכן שהייתה לאורך תקופה ארוכה שער לעולים.

סיבה שנייה לייחודה של ההסתדרות בחיפה קשורה לעצמתה הפנימית כתנועה חברתית, וביחס להתארגנויות עירוניות אחרות. באמצע שנות השלושים, כ-90 אחוז מכלל הפועלים בחיפה היו מאורגנים בהסתדרות; לאורך שנים מעמדה בהדר הכרמל, השכונה העברית הגדולה ביותר, היה כמעט ללא עוררין, ומפא”י, ששלטה בהסתדרות למן 1930, היתה הכוח הפוליטי המגובש והחזק ביותר בעיר.

(שורשיה של חיפה האדומה, מחבר: דוד דה פריס).

בספרייה מחכים לכם ולכן מגוון ספרים נוספים להשאלה. לעיון ברשימת הספרים החדשים, כולל תקצירים, לחצו על הקישור מטה.