אדוארדו: “בשלב די מוקדם חשתי שלא מדובר בארטילריה רגילה.”
שושנה: “מתישהו הפסיק לנו החשמל. היו בתים שכבר מהבוקר נותקו. משלב מסוים חלק מהחברים בכלל לא קיבלו הודעות בטלפון ולא הייתה תקשורת.”
“נפל טיל ליד הבית של השכנה שלנו, אישה בודדה. יצאתי לראות מה איתה ובמזל היא לא הייתה בכלל בבית. כשהתקרבתי לבית שלה פתאום הייתה קליטה בטלפון ומלא הודעות הגיעו אליי, כולל מהילדים המודאגים וגם הודעה פנימית בה נכתב שעכשיו הצבא מאפשר להתפנות, וכך עשינו.
עזבנו את ביתנו בשעה 18:00 ללילה אחד בקיבוץ ברקאי אצל הבן, מבלי לדעת שהיה ניסיון חדירה לקיבוץ מהים ושכיתת הכוננות יחד עם חיל הים הצליחו למנוע את חדירתם. כמו כן, נודע לנו שבננו אלעד, שהיה בין הכוחות המיוחדים ומהראשונים שבאו להגן על הקיבוצים זיקים, רעים וכפר עזה – פצוע, חלק מהכוח נהרג והבסיס הצבאי בזיקים נכבש.”
מה ראיתם בדרך?
אדוארדו סיפר שהיה כבר חשוך ולא ראו דבר אבל כאשר חזר הביתה כעבור כמה ימים ראה את המכוניות השרופות.
ביום שני הגענו לגן שמואל אחרי לילה אחד בברקאי ומאז אנחנו כאן.
שושנה: “הקיבוץ שלנו פונה יום אחרי לנחשולים ולדור. אחרי יומיים הוותיקים לא מצאו עצמם ועברו לתל אביב.”
שושנה מספרת גם על הרבה אנשים שהכירה ואף חינכה שנשבו או נרצחו.
אדוארדו: “כיום ניתן להיכנס לקיבוץ רק בתאום מראש. נמצאים בו כיתת הכוננות והרפתנים בלבד.”
כמה מילים על הרגשתכם כאורחים
שושנה: “אנחנו מרגישים בבית. קיבלנו דירה בשכונת הבלוקונים, קרוב לאסנת ונועם. זה פתרון טוב עד שנעזוב וסה”כ יש לנו לאן לחזור.
יש לנו מעטפת משפחתית כאן. אנחנו נוסעים הרבה גם לנכדים בברקאי וזה טוב שיש אפשרות לעזור שם כי אלעד עדיין במילואים. הכרנו את משפחת פלגי, את אסי וטל ומשפחתה בקיבוץ (הרשקוביץ) וגם את ההורים של נועם, חתנינו – דובי ורחל.
אנחנו בקשר גם עם נועה שפירא (גיסתה של בתנו מיכל), ברק טבת ורחל טבת, רועי כורם (בן יד מרדכי) וצילה בראון. פתחו בפנינו את האפשרות להצטרף לחוגי ההתעמלות ועילם בר-לב דואג לנו. אנחנו מרגישים שהרבה יותר נכון לנו להיות פה מאשר בבית מלון.”
אדוארדו: “תמיד זכרתי את גן שמואל לטובה ומאז שאסנת כאן אנחנו מגיעים להתארח ולבקר בחגים. גן שמואל מסמל עבורי את הקיבוץ הכי טוב בתנועה הקיבוצית.”
שושנה: “הנכד הבכור מברקאי, בן 16, שאל אותי מה דעתי שנשכור דירה בפרדס חנה. עניתי לו שזה עוד לא הזמן.”
נפרדתי משושנה ואדוארדו. התרשמתי מהאופטימיות שלהם, מסיפור חייהם ומאהבתם לגן שמואל.
מקווה שסיפקתי הצצה מבורכת לחייהם ומאחלת להם הצלחה ואורך רוח.
תלמה