את חגי והדר, אשתו, אני פוגשת בשיעורי יוגה, ומפגש זה היווה לי הזדמנות מיוחדת (שאני מקווה שתהיה לה המשכיות) לחזור לפורמט שבו נהגתי בעבר – לראיין ולהכיר משפחות של מפונים שבחרו למצוא את ביתן הזמני בקיבוץ שלנו. 

המשפחה מונה שש נפשות, והיא הגיעה אלינו מיסוד המעלה.

ספיר, בת 22, גרה בפרדס חנה ויש לה עסק לבניית ציפורניים.

חושן, בת 20, גרה בקיבוץ קודם בגן שביט עם המפונים הצעירים מהצפון, ועכשיו קיבלה דירה במגורי החיילים. היא עובדת בפנימייה בפרדס-חנה.

ענבר, בן 15 וחצי, לומד ב”גוונים” בכתה י’ ומשולב גם בפעילות בנעורים.

קורן, בן 8, לומד ב”ניצני רעות” בכתה ג’ ומשולב במפגש “ברוש” עם ילדי הקיבוץ.

חגי הוא איש רב פעלים. באזור הצפון היה מורה לתקשורת, בימוי ומדעים, והגיש תלמידים לבגרות בקולנוע. כאן הוא השתלב חלקית כמורה ב”גוונים” ומלמד רק תקשורת. את יתר הזמן הוא מלמד את תלמידיו בקריית שמונה בזום. בנוסף לכך, יש לו תחביב שהוא משקיע בו זמן רב (חוץ מהחורף) – גידול עצי בונסאי. הוא גם מדריך סקי, רוכב על אופני כביש ואספן רציני של קופסאות דקורטיביות מעץ, מתכת, נחושת ועוד.

לחגי יש משפחה בפרדס חנה.

הדר עובדת בתפ”י בלהבות הבשן. עיקר עבודתה מתבצע מהבית במחשב, ופעם בשבוע היא נוסעת לשם. היא בחרה לא להתראיין.

מה הייתה הסיבה שרק בספטמבר עזבתם את הבית?

חגי: “נמאס לנו. המצב הלך והתעצם – סבלנו מעשן ומקולות רבים של הפגזות. למען הילדים החלטנו לשנות אווירה.”

איך אתם מרגישים בקיבוץ?

חגי: “הקליטה הייתה רכה ונעימה. קיבלו אותנו יפה ומהר. אנחנו גרים בבית החיילים בשתי דירות, והבנים מרוצים פה. הם השתלבו במערכות החינוכיות והחברתיות. ענבר בהחלט פעיל בנעורים. כמובן שיש געגועים הביתה ולחברים, אבל הם מבינים את המצב ויודעים שזה זמני.

לי ולהדר טוב פה, על אף תחושת ההמתנה והארעיות במובן מסוים. זו בהחלט לא שנה רגילה, זו שנה מורכבת ומטורפת. אנחנו מחכים שהדברים בצפון ירגעו ויהיה יותר שקט, ואז נחזור. בכל מקרה, הילדים נקלטו פה יפה ולא נעביר אותם באמצע השנה בחזרה.

יחד עם הקושי לעזוב את הבית, יצא טוב שהגענו לפה. לילדים יש גם מסגרת של חינוך משלים, ולא רק מסגרת לימודית.”

לסיכום, שמחתי על ההזדמנות להתוודע למשפחה ולאפשר לכם, הקוראים גם כן להכירם.