< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >
ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
גן-עדנים – גן-אורי – גן-שמואל
אינני יודעת אם מראשיתנו בשל שמנו נקבע מראה ביתנו, כלומר: היותנו גן פורח, או כמו תמיד, האנשים הם אלו המגשימים את התואר וממלאים אותו בתוכן, ביופי ובהדר.
1. גן- עדנים
בראשית שנות ה-70′ של המאה העשרים, כתבה פייגה אילנית, אמם של אורי אילן, חנה אדר ושמעון אילן, שהייתה עובדת הנוי הראשונה בקיבוץ, חוברת בשם “גן-עדנים”, המתארת את תולדות התפתחות הגינון בשטח המחנה.
“שטח המחנה”, להבדיל מ”שטח הקיבוץ הכללי/השטחים החקלאיים”, כולל את מגורי החברים, הילדים והנוער, מבני החינוך והמוסדות הציבוריים המשרתים אותנו בחיי היום-יום, והשטחים הפתוחים שביניהם: שבילים, מדרכות, דרכים, וכבישים.
בחזונה המדהים, בחוכמתה וברוחב השכלתה וידיעותיה (ואנחנו מדברים על שנות ה-30′ המוקדמות של המאה ה-20′ להזכירכם), פייגה ראתה את הקיבוץ לא כגינות בודדות נפרדות, אלא כגן אחד גדול המכיל הכל.
את הניסיון החקלאי/גנני היא רכשה יחד עם חבריה החלוצים חברי תנועת “השומר-הצעיר” שעלו מפולין בשנת 1928, “הבנימינאים” בתקופה שישבו כגרעין-הכשרה בבנימינה טרום הגעתם לגן-שמואל ועבדו במשתלת פִּיקָ”א -. “פאלעסטינע יידישע קאלאניזאציע אסאסיאציע”, כלומר: “החברה היהודית להתיישבות בפלשתינה”
(תודו שביידיש זה נשמע טוב יותר), למרות שמייסד הקרן, הברון אדמונד ג’יימס רוטשילד הקים אותה בצרפת, כשהחליט להקדיש את אונו וממונו לתחיית העם היהודי ומדינתו בארץ ישראל.
ב-50 השנים הראשונות של הציונות אגב, הוא תרם יותר מכל העם היהודי למטרה זו מכספו הפרטי, ואין זה משנה כלל שהיה לו הון רב, אלא העובדה שבחר להיות האיש שאלמלא הוא אולי לא היו מתרחשים התהליכים ההיסטוריים בציונות בקצב, במועד ובהיקפים כפי שאכן קרו.
ונשוב אל חברינו הבנימינאיים, העובדים במשתלה שהקימו שלוחי/ פקידי הברון כדי לאקלם עצים שונים שהובאו לארץ ישראל.
תחילה עבדו בנטיעת חורשות אקליפטוסים לעצירת חולות- הים והחוף שלא יכסו את הכביש היחיד שהוביל מחיפה לתל אביב, הוא כביש 4 של היום.
הם נטעו חורשות ליד נתניה שרק נוסדה(1929), ובאזור הקניון של אור–עקיבא היום, ממערב לכביש 4, ליד גשרון קטן נותרו עוד כמה אקליפטוסים ענקיים כמעט בני מאה שנה מהעצים שנטעו אז.
(כביש החוף בין תל–אביב לחיפה נסלל במקטעים במשך 21 שנה, 1949–1970)
אבל גולת הכותרת של מפעליהם החקלאים הייתה ועודנה כמובן השדרה הידועה המוליכה מפרדס-חנה לבנימינה וגבעת-עדה, נטיעה לסירוגין בדקלים וגרווילאות שפורחות בכתום ב-1930/31.
גם בכניסה לקיבוץ שוחזרה אותה שדרה.
אצלנו , במקום דקלים נטעו קזוארינות. שדרה אמיתית, משני צידי הכביש, נטיעה מדורגת בכמה שנים של חגי ט”ו בשבט.
אחרי עשרות שנים של צל ופריחה ויופי מוחלט, השדרה ועציה נכרתו בשלבים, והיא נמוגה וחדלה להתקיים.
תמיד, אם בראשיתה או בסופה (שזו נקודה זהה, תלוי באיזה קצה אתה עומד) היא יצרה מנהרה שכיפתה פתוחה לשמיים, ופרספקטיבה מוחלטת של מרחק ואופק ואוויר לנשימה שהולכים איתך לכל אורכה.
וכאן אני שבה וחוזרת אל פייגה, ואל גן-העדנים שבחוברת ואל גן-אורי שלה.
בראשית שנות השישים לחייה הייתה פייגה כשכתבה את החוברת. מעין סיכום של דרך חייה הקיבוצית: בחלקה האחד חזונה בחלקה השני דרכי מימושו ובחלקה האחרון תמצית כל חייה:
מצד אחד הידע המקיף המעמיק האינטליגנטי והמושכל בסביבה, בנוף, באקלים, במהות האנושית של תכלית הגן והגינון לנפש האדם, ובחלקו האחר תמצית הכאב הנורא על נפילתו של אורי בכלא דמשק, והיכולת לתמצת אותו ולהמשיג אותו כזיכרון של גן חי לא רק עם צמחים, פרחים ומים זורמים, אלא עם מקומות המזמנים ישיבה ושקט יחד עם אפשרויות משחק לילדים.
להפוך את זיכרון אורי הבן, הילד האח והאיש הצעיר – למקום חי ונושם ומתקיים לדורות .
היא עבדה בגינות נוי בפועל מ-1943 והייתה חברה בוועדת התכנון כמעט מזמן הגיעה לקיבוץ, כשהצטרפה לאדריכל אריה שרון (לושק) שהיה חבר הקיבוץ.
במשרדו הכירה את אדריכל הגנים יחיאל סגל וביקשה מהקיבוץ שהוא יהיה מתכנן הנוי, בקשה לא פשוטה בימי מלחמת העולם השניה, דוחק כלכלי ובעיקר לענף לא בדיוק פרודוקטיבי.
אבל התעקשותה וההיגיון שלה עמדו לה בכמה וכמה שיחות קיבוץ סוערות וכולנו זכינו בגן אמיתי ופורח שתוכנן בידי סגל עד סוף שנות ה-60′ של המאה העשרים: מביא את הידע המקצועי אבל בעצם מגשים את חזונה של פייגה
“גן נוי בעל ייחוד קיבוצי עם גינות לחברים.
גן ציבורי גדול שיגדל עם הזמן, בעל אופי ארצישראלי ים-תיכוני, עם חומרים ומרכיבים של בוסתן, שכל המבנים הארכיטקטוניים שנוצרו במשך כל הדורות יהיו מיוצגים בגן: אמפיתיאטרון, אמת מים, טרסה, חומה וסביל (=רהט- ברזיה למים קרים).
מרבית העצים והשיחים הפורחים והצמחייה הנמוכה והרב-גונית יוסיפו גיוון ועושר צבעים לגן”.
כל המבנים וגופי האבן שחזתה פייגה בעיני רוחה, אכן נבנו בקיבוץ, אבל הם יזכו לכתבה נפרדת.
בחוברת אגב היא מציינת את תוספת בית הבד הביזנטי שזכינו בו אבל גם הוא וסיפורו וכיצד התגלה, יעלו ויבואו בפעם אחרת.
2. גן-אורי
בית אורי נבנה ב 1953 כחדר-תרבות של הקיבוץ.
ב-1955, לאחר נפילתו הוחלט לקרוא לו על שמו, והוחלט לטעת ליד הבית גן שיקרא “גן-אורי”.
ופייגה כותבת: סגל תכנן קומפוזיציה של צמחים מים ואבן, גן שיעודו שימור הזיכרון וכולו מחומרים טבעיים:
בבריכה הגדולה וסביב הבריכה הקטנה צמחי מים וסביב הגן כולו עצי פלפלון בחוץ ברוש מצוי וערבה בוכיה.
על יד גדר הבמבוק נטעו ורדים גבוהים במיוחד וברקע ברוש מצוי רב גזעים.
כתבתי את כל פרטי הגן למרות שהם ברורים לעין, כדי שישמרו לדורות הבאים כי הם יצירת אומנות וזיכרון שאין לשנות בה או לפגוע במהותה וכל שיפוץ הוא חידוש שיעשה בה עליו להיות נאמן למקור.
פסלו של פלומבו
דוד פלומבו היה פסל טרום-ראשית דרכו, טרום השערים ביד ושם ושערי הכנסת.
אחייניתו מטילדה הייתה חברה בקבוצת אמיר במוסד ודרכה נוצר הקשר.
אף לא אחד מנציגי גן שמואל שנסעו לסדנתו בירושלים, או מאנשי האמנות וקובעי הדעה בארץ להוציא פייגה עצמה, לא עמד על איכות האמן והיצירה, והיא התעקשה.
וזכתה וזכינו אף אנחנו בפסל הראשון של האמן הנדיר שהספיק כה מעט (עיין ערך בד”ר גוגל).
** קטנה אחת:
פסלו של דוד פלומבו יעבור תהליך שימור ושלט עם פרטי האמן יוצב לידו.
פייגה חותמת את דבריה על “גן-אורי”:
“מי שהכיר את נדיבות ליבו של אורי שלנו בננו הבכור, מאמין שהוא משקיף על משחקי הילדים שכה אהב סביב הבריכה ועל החגיגות הנערכות באמפיתיאטרון הטבעי שהוא חלק מגן-אורי ונותן את ברכתו לחיים הנמשכים בגן הנושא את שמו”
3. גן שמואל – הגננים של הגן.
צוות גינות-הנוי, שהיה מצומצם מאוד עד לאחרונה ואולי בשל האביב צמח פלאים, כולל ארבעה חברים במשרה מלאה: ניר רותם מרכז הענף, איילת ברדה, עמר בן-זאב, ועופר כץ.
לאחרונה הצטרפו אלון ישראלי- יסעור עד יציאתו לשנת י’ג ואביב ברלינסקי.
2 שכירים במשרה מלאה: רועי בראוור ומתי מלרו
6 פנסיונריות ופנסיונרים בחצי משרה: נורית יגאל, מיכל יבנין, נירית אהרון, מיכל סער, ישראל ברעם (רעיה) ווים לוכטנר.
יחד הם עמלים וטורחים ומקפידים לשמור על הגן ועציו, שיחיו פרחיו ודשאיו בשטח גינון של כ–400 דונם, מהם כ-140 דשאים.
ברחבי הקיבוץ נטועים כ-5000 עצים, למעלה מ-130 מינים שונים.
כ-20 סוגים מקומיים והשאר הובאו מרחבי העולם בטווח שבין אלפי לעשרות שנים (מהתקופה הרומית לפחות ועד ימינו)
בכתבה נוספת נספר על העצים והשיחים בחצר הקיבוץ.
4. פרויקט גן-אורי:
ניר רותם: כבר כמה שנים עופר כץ ואני מדברים בצוות על חידוש הבריכה הגדולה בגן אורי, והגענו לנקודת זמן מתאימה: פנינו ליאיר הגני וליאור גולדשטיין המנוסים בבריכות דגים, ובברכת אסי פלגי רכז השירותים יצאנו לדרך.
עמר בן-זאב ועופר כץ לקחו על עצמם את הפרויקט בארבע ידיים, “לעמר יש ידיים מעולות. הוא יכול לעשות את כל זה לבד”
הם התחילו פשוט במעדרים ומזמרות. לא עם טרקטורים וכלים גדולים.
היו שם שיחים שבמשך השנים גדלו פרא, הדורנטות והורדים, וסגרו חלק גדול מהשטח. הם התחילו בגיזום ואז נחשפו חומת אבן נמוכה שתחמה את שטח נבריכה התחתונה, פרגולה וספסל מסנדות של אקליפטוס עם שיח השושנים הלבנות שכיסה עליהם ועוד מעגל אבן שתחם את אזור הבריכה והספסלים מצאנו גם את הספסל וניקינו את תעלות המים, אבל אנחנו רק בראשית הדרך לשחזור ולשימור המלא של גן אורי גן הורדים כולו. אנחנו נלמד את החוברת של פייגה עם ההנחיות והעקרונות של אדריכל הגן סגל ונעבוד על פיהם בשימור ובשחזור יחד עם הייעוץ לעניין המים והדגים מיאיר וליאור בשאיפה שנצליח כולנו יחד להחזיר את הגן למצבו וייעודו המקורי”
לעיתים, אפילו מבלי משים, דברים מתארעים בקצב משלהם, ואין בזה שום דבר קוסמי או מיסטי או סימן אלוהי. ממש לא.
החיים, זה פשוט מה שקורה (לשיטתי לפחות..) ובעודי עובדת על הכתבה, ומרחפת במחשבות תוך כדי הכתיבה, קלטתי שהשנה היא שנת ה-70 לנפילתו של אורי ואני מניחה שעד תום שנת ה-70 לנפילתו בינואר הבא ישלימו צוות הנוי וכל המסייעים לו את שימור ושחזור הגן, מה שאומר שהם התחילו בדיוק בזמן הנכון..
ואם אפשר, מתוך כל הגנים שנמנו כאן, שתצמח תקווה וברכת חרות גדולה לאחיותינו ואחינו החיים והמתים ומשפחותיהם המתענים כולם יחד בתהומות צלמוות בין הפיזיים ובין המטאפוריים ונאנקים תחת ממשלת זדון שאינה משלחת את עמה. שיהא זה היום האחרון לשעבודם.
ותבוא גאולתם כהרף-עין ונאמר כולנו חג חירות הוא לנו הפסח הזה🌿
בתמונות: גן-אורי אז והיום