מעייני מספרת לי: “התחלנו את היום במוזיאון ישראל בתערוכת “עדות מקומית” – תערוכה (וגם תחרות צילום מתוך התמונות הנבחרות בתערוכה) שמתקיימת מדי שנה ומציגה בתמונות את השנה האחרונה בארץ ומקבצת בתוכה את מיטב הצלמים בארץ. זו התערוכה היחידה שמוקדשת לצילום תיעודי וקיימת כבר 20 שנה, התערוכה עסקה במה שקרה בארץ לפני המלחמה והתווספו לה תיעודים של השבת של ה-7 באוקטובר והמלחמה שבעקבות אותה שבת.

לאחר מכן המשכנו לשפיים, שם מתארחים חלק גדול מחברי קיבוץ כפר עזה. שם סיפרה נציגה מטעם ‘שורשים’ שליוותה את הקבוצה, בת קיבוץ סעד על יחסי השכנות המופלאים בין קיבוצה הדתי לכפר עזה והסיוע שהגישו לוחמים מקיבוצה לכפר עזה באותה שבת שחורה, ואיך, לתפיסתה, בזכות גבורת אנשי כפר עזה, קיבוץ סעד ניצל ולא הגיעו אליו מחבלים.

לאחר מכן נפגשנו עם יותם משפיים שסיפר על קליטתם של מפוני כפר עזה אצלם בקיבוץ, כאשר נתון דומיננטי הוא שהמתארחים הם בסדר גודל של האוכלוסייה בשפיים. (במקור היו אמורים לקלוט קיבוץ יותר קטן, לפי “תכנית המגירה”).  היה צריך, כך סיפר לנו, ליצור יש מאין סביב מערכות חינוך, תרומות, סיוע בארגון קהילת כפר עזה שלא היה להם מקום במלון ועזרה באירגון הלוויות, ולכל זה היה צריך להיות מאוד קשובים, רגישים וזורמים.

אז נפגשנו עם נציגה מקיבוץ כפר עזה – אילנה, רכזת מערכת החינוך ואשת חינוך בעברה סיפרה על ההתארגנות שלהם כקהילה בשפיים תוך חשיבה מה יהיה הכי נכון לילדיהם, כאשר הקהילה המארחת גילתה הרבה נכונות לסייע. למשל, היו צריכים להחליט האם לשים דגש יתר לחינוך הבלתי פורמלי, בהנחה שהורים רבים התקשו בתיפקודם או בחינוך הבית ספרי. אילנה גם סיפרה על הצורך הדומיננטי בהרבה תמיכה רגשית ואף סיפרה על תכנית נהדרת ומקורית של תמיכה רגשית לילדים ולנוער באמצעות גלישת גלים בים, תכנית שנקראת: “הגל שלי”, עם תכנית זו יש כוונה להגיע גם למבוגרים.

אחרי הביקור בשפיים המשכנו לכפר עזה ונפגשנו עם חן מהקיבוץ שליוותה אותנו בכל הסיור שם, תוך שיתוף על המעשים הקשים שקרו ב-7 לאוקטובר. חן סיפרה כי על גג ביתה שסמוך לנשקיה התמקם מחבל שירה על כל מי שהגיע לנשקיה (למזלה, היא עצמה הייתה בחו”ל).

היה קשה מאוד לראות את כל ההרס והחורבן וחן שיתפה אותנו בסיפורים קשים שהתרחשו, כגון אם שיצאה מהממ”ד להכין לבנה התינוק אוכל והמחבלים ירו בה והרגו גם את בעלה ואת התינוק השאירו בחיים ע”מ שימשוך בבכיו שכנים אליהם ויוכלו להרגם.

חן גם סיפרה לנו שלקח המון זמן לטהר את הקיבוץ ממחבלים. אני יודעת על כך מחברתי מהצבא, בת כפר עזה, שבאה באותה שבת לבקר את משפחתה עם בנה התינוק והייתה עימם בממ”ד הרבה מאוד שעות. כמו כן שיתפה אותנו חן בביטחון המדומה שניסו להקנות להם במשך השנים והאכזבה הכואבת לנוכח ההבנה שהכל התנפץ בכאב וסבל גדול.

אותי אישית הכי טלטל הביקור בשכונת הצעירים שנבזזה נהרסה וחמישה מתוך הצעירים שגרו בה נחטפו לעזה. “היה לי חיבור אישי לשכונה כי בהיותי חיילת באתי מס’ פעמים לישון אצל חברתי מאי באחד מהבתים הללו ואחיה הצעיר של מאי, קים ניצל משם ומשעזב את ביתו (פונו בליווי צה”לי) ראה אותו עולה באש.

משסיימנו בכפר עזה, חזרנו לתל אביב ונפגשנו עם יוסף, נהג הסעות בדואי מהפזורה שהציל כ-30 צעירים ממסיבת הנובה, כאשר עם מיניבוס ההסעות שלו נקרא להסיעם בחזרה הביתה ולהצילם והוא בתושייתו ובעוז רוחו העמיס כ- 30 צעירים (ברכב של 14 נוסעים) ובזכות היכרותו עם דרכים חלופיות בין השדות הביאם לחוף מבטחים. לו עצמו קרובי משפחה חטופים ומאחר ומישהו דאג לפרסם את הטלפון שלו זכה להמון ברכות וחיזוקים אך גם לאיומים מהחמאס.משם עברנו בדרך ליד כיכר החטופים”.

אני שואלת את מעייני לסיכום, מה היו החוויות החזקות שעברה והיא משיבה: “שמחתי על ההזדמנות בתור חיילת במילואים לנסות ולחבר אמריקאים לחוויה בישראל לאחר 07.10, ומאידך לפתוח את כל האירוע לתיירות היה לי מצד אחד צורם ומצד שני הבנתי שזה חשוב לקרב ולהמחיש להם, מחזק שייכות וכך מאפשר להם להפוך להיות נציגים בקהילתם. מאז המלחמה הופתעתי לגלות את כמויות ועוצמות השנאה שיש כלפי יהודים וישראלים בעולם. על אף הדילמה חשוב לי באופן אישי להודות שזכיתי להשתתף ביום זה. חששתי מאוד מהביקור בכפר עזה, משום היכרותי מפעם עם הקיבוץ ועם מעט מאנשיו. מקרבתי עם אותם אנשים אני יודעת שהם חיים בקושי גדול להבין את שעבר עליהם, איך שהתהפך עליהם עולמם ואף תחושת אשמה מסוימת על שהשלימו עם המצב כפי שהיה והאמינו שהם יהיו מוגנים בבתיהם.

בנוסף, המפגש עם שני אנשים שהדריכו וניהלו את מחנה הקיץ שהשתתפתי בו בספטמבר היה מוזר ומעניין מאוד – איך העולם כאילו השתנה והמציאות נראית אחרת, המחנה מרגיש כמו זיכרון רחוק שאין לו אחיזה במציאות הנוכחית שלנו.

מאז אותו מסע, הספיקה מעייני להצטרף פעם נוספת לקבוצה דומה של אנשי חינוך יהודים אמריקאים, ופעם נוספת לערב מפגש עם קבוצת דיפלומטיים אמריקאיים (שאינם בהכרח יהודים) בתוכנית הכשרה מקיפה ומיוחדת במהלכה, בין היתר מגיעים לביקור של מספר ימים בארץ, הפעם בכובע של אשת מילואים. זה היה מפגש שונה מאוד אך מעניין לא פחות.