בשנה האחרונה לתפקידי סיימה ימימה אשד ז”ל, ספרנית חברת הילדים, את העבודה בספרייה, ומשלא מצאתי לה מחליפה – נכנסתי בעצמי לניהול המקום, בצד הריכוז. בינתיים עברנו למקומו הנוכחי של בית החינוך, ומשנוכחתי שלילדי חברת הילדים יש כבר ספרייה נהדרת בביה”ס, החלטתי להפוך את הספרייה לספריית פעוטים וגנים. היה לי חשוב שהילדים יוכלו לבחור בעצמם את הספרים, ולכן אורגנה הספרייה כך שיוכלו לראות את כריכתם של הספרים ולהחליט מה הם רוצים.

עם סיום תפקידי כרכזת החינוך, יכולתי להקדיש יותר זמן לספרייה. היא עברה מחדר קטן – לאולם גדול ומרווח. בחלק ממנה סודרו הספרים והיתר הוקדש למשחקייה, עם כל מה שקטנים אוהבים לשחק בו. הנהגתי שעת סיפור והפעלה לגנים ולגנון הבוגר, וזו הייתה חוויה בלתי רגילה לכולנו – לילדים, למטפלות ולי. פעמיים בשבוע נפתחה הספרייה אחה”צ להורים וילדים מכל הגילים, להחלפת ספרים ומשחק במתקני המשחקייה. אהבתי את השעות האלה ואת הקשר עם הקטנים והוריהם. בסך הכל הייתי ספרנית ילדים במשך 20 שנים.

כשפרצה מגפת הקורונה נסגרה הספרייה. לא חזרתי אליה בסוף הקורונה, כי עברתי שוב ניתוח, וכשהבראתי ורציתי לחזור לעבודה, נאמר לי שצריך לפנות את כל המתחם, כדי שיעבירו אליו את “גומות חן”, שהתמלא מיד בתינוקות. הספרייה הועברה לחדר הקודם, הקטן, והמשחקייה נסגרה. עד היום אין לצערי בג”ש מקום שבו יוכלו הילדים לשחק אחה”צ גם בימי גשם או חמסין. עם זאת, עינת בן-זאב קיבלה על עצמה באומץ ואתגר את ארגון וניהול הספרייה מחדש, ופעם בשבוע נפתחת הספרייה לשעת סיפור.

לסיום שנות העבודה הרבות בחינוך ובספרייה, נערכה לי מסיבת פרידה מרגשת, ובגיל 78 נעשיתי פנסיונרית, אם כי לא סיימתי ללמד. פתחתי בביתי כיתה קטנה של חלק מהמטפלות הזרות בקיבוץ, ועד היום אני מלמדת אותן עברית, ומסבירה להם על ישראל, על הקיבוץ, החגים, ועוד.

אני ממשיכה להיות עסוקה כל השבוע, ונהנית מכך מאוד. אני מטפחת גינה גדולה בכיף, לומדת ב”מילוא” לעשות ויטראז’, ובבית אני משתתפת בחוגי יוגה על כיסא והתעמלות במים, מרבה ללכת במסלולי הקיבוץ, ואוהבת לצלם ולערוך את התמונות בעצמי. ארבע פעמים בשבוע אני מתרגלת בעזרת תוכנה מעולה במחשב (אפקטיבייט – מומלץ) עם תרגילים שונים ומגוונים לשמירה על הכישורים הקוגניטיביים שלי.

לשמחתי, זכיתי במשפחה חמה ועוטפת שנפגשת הרבה, ואני נהנית לארח את הילדים והנכדים, ולהיות בקשר עם כולם.

ואני (תלמה) רוצה לסכם ולומר שדרך סיפורה של נעמי אפשר ללמוד רבות על שנות החינוך בקיבוץ ואיך זה עבד. חשוב לי גם לציין שלא קיימים כיום עוד אנשים בקיבוץ שתרמו לאורך כל כך הרבה שנים למען החינוך ומילאו מגוון תפקידים עשיר כזה (אולי רק צשקה..) ועל כך – תודתי ותודות כולנו לנעמי.
ובנימה אישית – הייתי מאחלת לעצמי להיות פעילה ומלאת עיסוקים ועניין כמוה, בגיל 80.

שבת שלום,

תלמה