התשובות המתסכלות, ובעיקר היעדרן, גרמו לו להבין שזה לא מקרה. בעולם שמונע על-ידי תדמית, האוכל שלנו עטוף במסך שיווקי מבריק – שמסתיר את המציאות.

בינינו לבין האוכל שלנו ניצבת קבוצה קטנה, צינית ועשירה. קומץ יצרנים, יבואנים ומשווקים גדולים שמוכרים לכולנו. הם בראו עבורנו מראית עין של אוכל מגוון, ערכי ומפתה – אך בפועל מתמסרים רק למרדף אחרי רווח.

הם משנים את התפריט והמקרר הישראלי, מתנתקים מהחקלאות ומהתעשייה המקומית, ומתנערים מאחריות ואתיקה כשאלה אינן רווחיות.

ואנחנו? משלמים את המחיר – בכסף, בבריאות, בכלכלה ובחוסן הלאומי.

הספר נפתח ברגע משבר. באוקטובר 2023, בתוך האבל, החשיכה והזעם – ראינו גם מעט אור.

אזרחים עזבו את חיי היומיום, נסעו לשטחי אש בצפון ובעוטף עזה, וקטפו ירקות.

בכל המדינה דיברו על קניית תוצרת הארץ. פתאום כולנו הבנו איפה גדל האוכל שלנו, כמה פגיעים המגדלים, כמה שברירית המערכת, וכמה רציפות תפקודה חיונית.

האחריות האזרחית ריגשה, והערבות ההדדית חצתה מגזרים.

“ימי החלוצים לא חייתי,” כותב צ’יזיק, “אבל בימי חיי לא ראיתי משהו כזה.”

חקלאות היא מלחמה יומיומית על הפרנסה. אבל החקלאים לא נלחמים ברשתות – הם לא יכולים. התלות מוחלטת. 54% מהמזון בארץ נמכר בעשר רשתות שיווק. מי שאינו ספק שלהן – מחוץ למשחק. ומי שכן ספק – נמצא תחת איום מתמיד.

עם השנים, ירקות ישראליים מוחלפים ביבוא זול.

בין 2010 להיום, יבוא העגבניות הוכפל פי ארבעה, וגם יבוא גידולים אחרים צמח משמעותית.

התוצאה: חנק איטי. מתוך כ־44 אלף משקים חקלאיים שפעלו בשנות ה־80 נותרו כיום פחות מ־17 אלף. שיעור המועסקים בחקלאות ירד מאחד מכל חמישה בשנות השישים – לאחד מכל חמישים בתחילת שנות האלפיים. החקלאות מצטמקת בכל העולם, ובדיוק בגלל זה חשוב לזכור שהיא לא “עוד ענף”.

חקלאות מקומית שווה ביטחון מזון. היא סוג של ביטוח ליום סגריר – אם יקרה משבר עולמי, אם לא נוכל לייבא מזון. ובשגרה? היא מפתחת את המרחב הכפרי, את יישוב הארץ, את התרבות והמגוון התעסוקתי והאנושי.

צ’יזיק גם לא מסתפק בביקורת – הוא מציע דרכים מעשיות לשיפור:

לשבור את הריכוזיות, לקנות ישירות מהחקלאים, להחיל שקיפות, לקרוא את הרכיבים על מוצרים, להפחית בצריכת מזון מעובד, ליצור יוזמות קהילתיות, לתמוך בעמותות הזנה – ולבשל.

ולסיום – סיפור קצר, שמסכם היטב את המסר:

נווד נכנס לפונדק קטן ומזמין סטייק מבשר עגל מקומי. הוא משלם במטבע זהב שחוק ויוצא.

בהמשך מגיע אדם נוסף, משלם לבעלים על חוב מהיום הקודם – באותו המטבע בדיוק.

התברר שהמטבע הזה עבר באותו יום מהפונדקאי לקצב, מהרועה למגדל החציר, ולבסוף לספק הדשן – שאכל אתמול באותו פונדק. מטבע אחד סגר את כל החובות בעיירה.

ואילו הנווד היה נכנס לרשת מסעדות גדולה שמייבאת חומרי גלם מחו”ל – המטבע היה נעלם, והחובות היו נותרים פתוחים.

ספר דק, אבל עמוק.

ספר על אוכל, על אחריות, על ציונות, על כוחה של בחירה צרכנית.

מומלץ מאוד.