המומחים, עודד צנטנר ועומר תירוש, גרסו שהמקום המתאים ביותר לסרט שכזה יהיה פסטיבלי סרטים יהודיים, כמותם יש כ-30 או 40 ברחבי העולם. כמתבקש, הוחלט לפנות לפסטיבל הסרטים היהודי בסאו פאולו, שמציין את שנתו ה-25 וקיים בו סקטור שלם המוקדש לסרטים דוקומנטריים. הסרט, המציג את סיפור העלייה והקליטה של חברי הקהילה מלפני 60 שנה, התקבל בקלות.

זאב רצה להשתתף בהקרנה. על אף שהסרט התקבל, מארגני הפסטיבל לא מימנו את הטיסה אך לאור חשיבות העניין, זאב החליט שהוא משקיע את הכסף. את מעט ההזמנות שקיבל, זאב שלח לאנשים שהוא מכיר: קרובי משפחה ובני הדודים משני הצדדים. אנשים מהקהילה היהודית בסאו פאולו המקורבים למשפחות חברי וחברות הקבוצה בארץ באו גם הם, והגיעו גם צופים שזאב לא הכיר, חובבי סרטים ותרבות שנחשפו לפרסום של הפסטיבל.

הטיסה עוררה התרגשות גדולה. זאב, שחלפו 16 שנה מאז ביקורו האחרון בברזיל, פגש את כל קרובי משפחתו שנותרו בחיים, ובעיקר בני הדודים שלו שבאותם אזורי גיל, שגם אירחו אותו באופן מדהים. הוא התרגש מהחזרה לטעמי הילדות, לדברים האהובים, לאננס ולמנגו ולפפאיה עם הטעמים הטרופיים העזים, לעוגות, למאכלים.. ואפילו הספיק קצת לטייל בין כל העניינים.

רגע אחד מרגש במיוחד נרשם כשזאב ניגש לבמה באולם הקטן המכיל 70 איש, בתום ההקרנה. הוא עלה לארץ בגיל חמש וחצי – שש, ועל אף שהוא מדבר ומבין פורטוגזית, הוא אינו יודע לכתוב אותה, ונעזר בבן דודו בכתיבת הקטע שהקריא. זאב דיבר בפני הצופים על סגירת המעגל אחרי 60 שנה, במקום שבו התחיל כל הסיפור, ועל הזכות להחזיר את הסיפור לקהילה. עבורו, זה היה ללא ספק הרגע המרגש ביותר בנסיעה: סגירת המעגל והנצחת ההורים, לא רק את ההורים הפרטיים שלו אלא גם את הורי הקבוצה כולה שהיו כמשפחה אחת.